בוחר לפתוח ולהציג מתוך הדבר. מתוך רגעים, שכביכול מספרים את הסיפור אל החוץ. אני, עומד במטבחה של דאשה (והיא תחזור כאן כמה וכמה פעמים) , מביט בה מבשלת ומדברת אלי. רוקדת בין הסירים, ומסובבת את הכפות. ממליחה, מפלפלת, עוצמת עיניה אחת לכמה רגעים ושואפת את האדים. היא קוראת לי פום, שזה תפוח בשפה שלה. היא קוראת לי גם בשמות אחרים, אבל זה מוקדם מידי, מורכב מידי, לשעה הזו של ההיכרות בינינו.

היום דאשה היא אישה מבוגרת, והיא אינה כך כלל, זוהי רק דמות שהייתה צריכה לאהוב..

ישבנו ואכלנו. אחד מכל צד של השולחן. דאשה הביאה יין קל. אני הבאתי קינוח. 'מארסיה רקדה' ברקע. 

זה היה מושלם לצהריים. כל צהריים.  סאשה נאנחה, ופנתה אלי. היא רצתה לספר לי ששכבה עם השטן. 

"אני קמה עם המוסיקה, יקירי, אני הולכת לישון עם המוסיקה. אני סוגרת את החלון על כל הזוגות המטורפים

האלו בחוץ.האהבה היא כמו שמן למדורה, שמן ללהבות שלהם"

"את כועסת?"

"לא. מה יש לכעוס?"

"על אהבה?"

"אני כועסת על החזה שלי"

"החזה שלך?"

דאשה התקרבה, וכמעט לחשה. היא דיברה על העונג, כמי שהיה ועזב, ובכל רגע משתוקק לחזור אל הנקודה בה היה קרוב להפליא אל הגאולה.  "החזה שלי כבד. פום", הסבירה. "הוא היה קל, אבל עכשיו הוא כבד. עמוד השדרה שלי עקום, כמו גמל. גבר אחד נגע בחוליות האלו. נגע כמו שצריך. אני הייתי שוכבת על הסאטן, חולמת. אני הייתי שולחת את ידי לברכי, למותני, לשדי. והוא נגע בי. פום. הוא נגע בחוליות. לחץ עליהם. החזה שלי הרחיק אותי מהבד , הוא כאב שנמעך על המצעים, על המיטה.  אני חלמתי שאני הולכת לאיבוד, וכולם, כולל בעלי, יודעים מי אני . השם שלי כתוב על המצח, ורק אני איני רואה אותו והם כולם רוקדים סביבי. כמו חיות. מוציאים את אבריהם. אחד גדול. אחד קטן. אחד גדול. אחד קטן. לא יכולתי לחייך אליהם, כשהוא נגע בחוליות הצוואר, כשהוא דחף את ראשי על הכרית. אני עשיתי אהבה, פום. אני עשיתי אהבה כמו אישה באותו רגע"

היא שלפה מפית וניקתה את שפתיה. היא חייכה . עצובה. "אני עשיתי אהבה כמו אישה באותו רגע", חזרה. "אני עשיתי כמו אהבה, כמו החיים, אני הייתי בלהבות".  אחר כך קמה והוציאה עוגת דובדבנים בעלת קרום דק ופריך, ותחבה לתוכה שתי כפיות ארוכות וצרות. הדובדבנים נמעכו והתפזרו כשלולית דם, כפצע. "תאכל", פקדה. "מארסיה סיימה לרקוד".