כאילו שהמצב המדיני לא היה מספיק מסובך בלאו הכי, באה השבוע תגובת הפלשתינים לסדרת ההצהרות והנאומים בוושינגטון ובלבלה גם את המומחים והפרשנים הבכירים ביותר. במקום לקבל בברכה את הנכונות שהביע נתניהו לקדם את תהליך הקמת המדינה הפלשתינית תוך כדי וויתורים מפליגים על פי מתווה אובמה, הם מתעקשים לפוצץ את המגעים המדיניים באמצעות מהלך פרובוקטיבי של הכרזה חד צדדית על הקמת מדינתם — הכרזה שלא תביא לשום תוצאות מעשיות. מה קורה עם הפלשתינים? למה הם חותרים? להחרפת הסכסוך או לחיפוש פתרון? מדוע הם מעדיפים את המהלך המתוכנן להכריז באופן חד-צדדי על הקמת מדינה פלשתינית, על פני המהלכים שיוזם עבורם הנשיא אובמה? במה הם יותר מעוניינים, בקידום מהלכים מעשיים בשטח או בחיזוק המהלכים הדקלרטיביים? למה הם לא מאמצים בשתי ידיים את ההסכמה הישראלית להקמת מדינה פלשתינית? מצד אחד, הם לא מפספסים אף הזדמנות להצהיר בפני העולם כולו עד כמה הם משתוקקים לשלום. המילה השגורה ביותר בפי אבו מאזן היא שלום. בכל ראיון עיתונאי, בכל מפגש שלו עם מנהיגי העולם, הוא מדבר על הכמיהה הפלשתינית לשלום. מצד שני, איך הדיבורים הללו מתיישבים עם הסכם האחדות שחתם עם החמאס? איך הדיבורים על השאיפה הפלשתינית לשלום מתיישבים עם סירובו, הכל כך עיקש, לשוב לשולחן המו"מ עם נתניהו? מצד אחד, הם משלימים את ההכנות להכרזה חד צדדית על הקמת מדינה פלשתינית, מה שאומר שמבחינתם המצב כל כך גרוע שאין בכלל על מה לדבר. מצד שני, לראשונה הם עומדים בפני מצב שכמעט אין הבדל מהותי בין מה שממשלת "קדימה" הציעה להם בימי מאמצי ההישרדות הקשים ביותר של אולמרט, לבין מה שממשלת נתניהו-ליברמן מוכנה לתת להם. אם ההצעות של אולמרט היוו בסיס ראוי למו"מ, למה ההצהרות הכל-כך נדיבות של נתניהו אפילו לא מספיקות להם בכדי לשוב לשולחן המו"מ על מנת לבדוק בצורה רצינית אם יש על מה לדבר? מצד אחד, הם מגנים בכל התוקף ובכל החומרה את כל אירועי הטרור כנגד ישראל ומכריזים באזני העולם כולו, כי הדרך לפתרון הבעייה הפלשתינית אינה אלא באמצעות משא ומתן לשלום. מצד שני, הם מנציחים את זכר המחבלים המתאבדים בקריאת שמם על כיכרות הערים בערי הגדה. אבל בעוד המנהיגים הפלשתינים המתונים-כביכול מקפידים לשמור על תדמית של רודפי שלום, המצב בשטח מלמד, כי למעשה השאיפה הפלשתינית הרווחת בקרב ההמון רחוקה מאוד מלהיות שאיפה לשלום. כל הסקרים שנערכו ברשות הפלשתינית העלו, כי מרבית הפלשתינים תומכים בטרור; תוכנית הלימודים במוסדות "החינוך" בכל הגילאים מדברת בפירוש על מימוש "זכות השיבה" כאמצעי לדחיקת היהודים לים; כמעט כל הצעירים הפלשתינים מצהירים בגלוי, כי שאיפת חייהם היא להיות "שהיד", כלומר למות במלחמה כנגד היהודים; רוב הפלשתינים תומכים בהתלהבות באיראן, בחיזבאללה, באל קעידה ובכל מי שחרט על דגלו את השאיפה להשמיד את ישראל, ר"ל. ולמרות זאת, אבו מאזן לא נלאה מלדבר כל הזמן על שאיפתו לשלום. ההבדל בין עמדת הקיצונים שבשונאי ישראל לבין הפלשתינים המתונים, נעוץ בטקטיקה, לא באסטרטגיה. בעוד שהחמאס דוגל במהלך של הכרעת ישראל בשלב אחד, ה"מתונים" גורסים כי הסיכויים היותר ריאליים להגיע לכך הוא באמצעות ריכוך האוייב בדרכי נועם. אבו מאזן, כמומחה לדעת קהל, מבין את מה שעמיתיו הקיצוניים לא מסוגלים להבין, כי במקרים רבים, במהלכים של דרכי נועם אפשר להשיג הרבה יותר מאשר במאבק אגרסיבי. זאת גם הסיבה, שרבים מהנאבקים בציבור החרדי ובהשקפתו, מעדיפים לנקוט במהלכי דרכי נועם. טומי לפיד, שהמילה השגורה בפיו היתה "פרזיטים", לא סיכן את טהרת ההשקפה התורנית. אלו שמדברים "בכאב" על הצורך להוציא את תלמידי הכוללים ל"שוק העבודה", כדי לחלץ אותם מהעוני ומהמחסור השורר במשפחות החרדיות, הם המסוכנים שבאויבי היהדות התורנית. מהם צריכים להיזהר כמו מאש. |