התלהבות
בואו להופעה מדליקה ומג'וננת במשכן אומנויות הבמה הרצליה פרטים ב www.doctorenergy.co.il
לומדים, מדע, טיפים, צוחקים, סטנד אפ, וגם זזים עם מוזיקה מדליקה!
פוסטים אחרונים
- מ"מ של אושר 18/9/12
- hard to get 18/9/12
- אני שומרת עליך. אני בטוחה. איתי, אל תדאג ... 18/9/12
- מסתובבת, אריה בכלוב. נמרה משחרת לטרף 18/9/12
- 50 גווונים של אפור (ו 100 גוונים של סגול) 17/9/12
- ועכשיו, אחרי שהאבל עבר, אני שונאת אותך 17/9/12
ארכיון
דמעות יוצאות רק כשהן בשלות
לאט לאט נופל לעייפות. לעיניים שנעצמות ונופלות לתוכן. מבחוץ אנשים מדברים, צועקים ילדים, מבוגרים וזה עובר כמו סרט לידי סרט, שהוא לא שלי. יש לי כיוון יש לי כיוון אני אומר לעצמי ומתחבר לקו הזה לקו שמוביל אותי כל יום. חושך. קצת חושך פה בפינת העבודה צל אני כותב שנים טוב יותר בחושך כמו חיה ברחם או חיה במערה. מודלק מהדברים שלא הצליחו אני מסתער עליהם שוב. לא מוכן לוותר. כמו תמיד. מחייך בתוכו בלי חיוך מבחוץ לא מנסה לרצות אותם. מקטעים קטנים של שקט שניות של שקט נכנסות לחדר עם ציוץ הציפורים הרגיל וקולות של ילדים בשכונה. מגניב ... שמחת חיים. עייפות הלוחם אני חושב. בלבול הלוחם. אני מרגיש לוחם שהתעייף טיפה היום והתבלבל. מותר לי. מותר לי להתבלבל. אני עושה היום משהו חדש. במקום לכתוב כותרת, נושא, ואז את המהות שלו אני עושה ליהפך קודם כל את התוכן. את ההרגשה ובסוף נמצא לזה ביחד כותרת. שם. זה נחמד - תוכן לפני כותרת. מהות לפני עטיפה. עטיפה שנקבעת על פי התוכן. המילים יוצאות ברגעים האלה ללא סינון כמעט ישר מהלב החוצה הקלדה זריזה של כל הרגשה שעוברת בראש כמעט במהירות שהמחשבה באה. נושם עמוק ... פעם. עוד פעם. מנקה את העומס החוצה העומס שלא באמת קיים. העומס הפנימי. העומס של להיות אחר. ולא לפחד מזה כשאני פוגש אנשים אחרים נורמאטיביים יותר שמדברים בשפה קצת אחרת ממני ופועלים מתוך כיווץ פנימי שעוצר אותם בעוד אני רוקד להם מול הפרצוף. ממש רוקד בעבודה. העבודה שלי, זה גם לרקוד. ולהרקיד. במיוחד אחרי 15 שנים בכיוון "ממוסד". יש לי פחות סבלנות לרעשים שבסביבה. לרעשים של אנשים לא ממוקדים או לא בטוחים או לא חזקים. יש ספק. יש. אין בטחון מופרז. אבל כשיש כיוון - לתת בראש. להתקדם. לא לוותר. לא לפחד. אין מטרה מסוימת לכל כתיבה לא צריכה להיות מטרה מסוימת לכל כתיבה דברים יכולים להיאמר רק כי הם שם רק כי הם הורגשו ללא סיבה/הצדקה/מטרה. זה מגניב, שהדברים חיים גם ללא מטרה אלא פשוט חיים ויוצאים ונובעים החוצה. האור לידי ילדה משחקת רוקדת סתם כך קולות של אנשים ואני, ואת, ואתה האור פה. אני רואה אותו. זה נעים. לדעת שיש אור גם כשעייפים. הרגשות רוצים להציף. לצאת. אולי אני פשוט רוצה לבכות פתאום אחרי חודשים ואולי שנה שלא ירדו לי דמעות. אבל אני עוד לא בשל. אני יודע להרגיש מתי הדמעות בשלות ליציאה כמו קציצה שעשתה את שלה התקשתה - התרככה - התקשתה שוב עד הרגע שבו אפשר להוציא אותה מהרוטב. כך גם הדמעות. הן יוצאות רק כשהן בשלות. כמו פרי שנופל מהעץ, בשיאו. בדקות האלה של כתיבה כמו נגינה מטורפת על קלידים זו ציפה ריחוף חצי פה חצי לא הרפייה של ממש. זו כוחה של כתיבה משחררת זו כוחה של כתיבה מהלב החוצה ללא מעצורים היא מנקה. מרחיפה אותך למעלה. הלוואי וכולנו היינו כותבים יותר. "עידנה דה ריתחה" כתוב בתנ"ך. לא להגיב בעידנה דה ריתחה כשאתה רותח מכעס/עצב/מוצף ברגשות לא להגיב. אז בסדר. לא אגיב. רק אוציא. אוציא. אין רק קשר אחד בין אנשים יש המון קשרים דרך מילים אכפתיות דאגה. הקשר של פעם, הרגיל יש לו עוד הרבה גוונים היום ומי שקורא אותי פה למשל קורא אותי. מבין אותי. נוגע בי. ואני בו. אז תודה שקראת את הכול ממש מהלב תודה שיש לי אותך קורא/ת אותי. באהבה, ערן |
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#