ב29 בנובמבר 1947, ארגון האומות המאוחדות החליט לקבל את תכנית החלוקה אשר קוראת לחלוקת שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. תכנית זו נבנתה לאחר וועדות בינלאומיות רבות שהוקמו על מנת לבחון את האפשרויות השונות לאזור זה. כמו כן, היא נבנתה לאחר קמפיין חסר תקדים של הקונגרס הציוני להכרה במדינתו. הצעה זו באה לפתור סכסוך ארוך ועקוב מדם בין שתי האוכלוסיות השונות החיות בארץ וכמובן להתמודד עם לקח הזוועות של מלחמת העולם השניה אשר יצרו את ההכרה הבינלאומית בצורך במדינה יהודית.
למרות שהצעה זו באה לפתור סכסוך ובאה להציע פתרון, היא בסופו של דבר הובילה לעליית מדרגה במאבק האלים בין האוכלוסיה היהודית והאוכלוסיה הערבית במזרח התיכון. בשלב מאוחר יותר של מלחמה זו, מדינות ערב הצטרפו אליה והפכו את הסכסוך למאבק על שטח, על לגיטימציה ויותר מכל על רעיון השליטה באזור. כתוצאה ממלחמה זו, אנשים רבים נאלצו לעזוב את ביתם. חלק כתוצאה מהפחד מהאלימות, חלק הקשיבו להנהגתם אשר קראה להם לעזוב את ביתם והבטיחה להם את החזרה אליו וחלק נאלצו לעזוב את ביתם בכח כחלק מהמחיר האלימות שקרתה באזור.
תוצאת המלחמה הביאה לקיום חלקי של תכנית החלוקה. אמנם הוקמה מדינה יהודית בשטחים שיועדו לה ואף בשטחים מעבר לכך, אך לא הוקמה מדינה לאוכלוסיה הערבית ושטחיה נכבשו על ידי מדינת ירדן ממזרח ומצרים ממערב. כמו כן, המלחמה הביאה ליצירתם של מאות אלפי פליטים אשר נסו מביתם ולא הורשו לחזור אליהם בסוף המלחמה. מנגד, מלחמה זו הרחיבה את הצדדים במאבק זה ובעצם הפכה את הסכסוך היהודי ערבי בארץ ישראל לסכסוך יהודי ערבי בינלאומי כללי ועקרוני. כתוצאה מכך, מדינת היהודים נתמכה על ידי תומכי היהדות במערב ומולה הייתה האוכלוסיה הערבית ותומכיה ממזרח.
במשך עשרות השנים שלאחר מלחמה זו, הסכסוך לא שקט ואף החריף. אנשים רבים יותר נאלצו לעזוב את ביתם ומולדתם ולשנות את מקום מגוריהם. כמו הפליטים הפלסטינים אשר נאלצו לעזוב את ביתם, גם יהודים רבים ברחו ממולדתם בארצות ערב לשם הבטחת בטחונם במדינה היהודית. אך החיים במדינה היהודית לא הביאו בטחון אלא רצף של מלחמות. צבאות ערב נלחמו בצבאות היהודים ואנשים רבים נהרגו בשם המלחמה המקורית שבין האוכלוסיה היהודית וערבית בארץ ישראל.
עם זאת, בעשרות השנים האחרונות, היו נסיונות שונים לפתרון חלקי של הסכסוך. לפני 30 שנים, מנהיג מצרים אנואר סאדאת הגיע לכנסת עם מסר של שלום שבסופו של דבר הוביל להסכם עם מצרים וכמעט חמש עשרה שנים מאוחר יותר, ראש ממשלת ישראל ומלך ירדן חתמו על הסכם שלום משותף. באותו הזמן גם עלו נסיונות חוזרים לפתרון הסכסוך היהודי פלסטיני. הסכמי השלום והנסיונות לפיתרון הסכסוך יצרו תקווה אצל תושבי האזור אשר חיו תחת סכנה ואיום מלחמה מתמיד. אך מנגד, אי היכולת להגיע להסכמה בנוגע לארץ ישראל במשך תקופה ארוכה והמאבקים האלימים שנוצרו לאחר מכן, הביאו לאכזבה עמוקה יותר, להתגוננות קיצונית ולחוסר האמון בצד השני.
עם הזמן העולם הפך לבינלאומי יותר ומדינות שהיו במלחמה מתמדת כמו באירופה, החליטו להוריד את הגבולות ולחיוץ במשותף. כמו כן, גם פה באזור, גילינו כי אנו תלויים אחד בשני. גילינו שלחיים מאושרים אין גבולות ושהחיים שלנו, הכלכלה ויותר מכל המשאבים הטיבעיים שבתוכם כולנו חיים תלויים בהסכמה, הכרה והבנה של שני הצדדים במקומו וקיומו של האחר.
תלות זו לא יכולה להיפתר באופו זמני או מקומי אלא מחייבת פיתרון כולל לסכסוך. לכן, אני מגיע לכאן היום בכדי לקרוא קהילה הבינלאומית לממש את ההחלטה שהיא קיבלה לפני 64 שנים ולהקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אני קורא לקהילה הבינלאומית לעזור לנו לעלות את האזור על דרך חדשה והכרחית אשר תבטיח פיתרון כולל לסכסוך ותבנה עתיד מבטיח לתושבי האזור, אשר סבלו ממלחמה כל חייהם.
כדי לעשות זאת, לא נוכל להסתפק רק במילים. יש צורך בפיתרון לבעיות מורכבות הקשורות באדמה וברכוש, בעצמאות ובדמוקרטיה, בזכויות אדם, בכלכלה, בזכרון קולקטיבי ויותר מכל בחינוך. לכן, אני מאמין, כי עתיד זה חייב להתבסס על עצמאות של שני הלאומים במדינות משלהם. מדינות אלו יתבססו על הכרה בזכויות אדם וערכי הדמוקרטיה ברמת הממשל, אך גם יתמכו בשיתופי פעולה והסכמי סחר מועדף אזורי ברמה הכלכלית ויותר מכל הכרה באחר, דיאלוג בין דתי, וערכי חיים משותפים והיסטוריה ביקורתית ברמה החינוכית.
מבחינת גבולות, אנו חייבים להבין שלא נוכל להקים את המדינה הפלסטינית בהתאם לגבולות שנקבעו בתכנית החלוקה. יש צורך בהכרה בשינויים הדמוגרפיים שחלו באזור ובהסכמים קודמים שנחתמו בין ההנהגות. לכן, מדינת פלסטין צריכה להתבסס על הגבולות שלפני מלחמת 1967, כאשר בירתה היא ירושלים המזרחית. כמו כן, האגן הקדוש יהיה אזור בינלאומי בראשות שלושת הדתות אשר יבטיח את החופש הפולחני של כל דת. אנו חייבים להבין כי שלום נובע מתוך אמון, ולכן רק גבולות אלו יוכלו לא רק להבטיח עצמאות, ביטחון והכרה בינלאומית. אלא גם יבטיחו לכולנו שלום אמיתי ויציב שהרוב המוחלט של העמים מאמין בו.
כחלק מפתרון הבעיות, אני קורא לכל המדינות הערביות לממש את היוזמה הערבית ולחתום עם שני הצדדים הישראלי והפלסטיני על אותו הסכם אשר יבטיח לא רק את קץ הסכסוך בין לאומים אלו אלא את קץ הסכסוך בין היהודים והערבים בכלל. אני מאמין שכחלק מהסכם זה, נצטרך גם להגיע לפיתרון בינלאומי של בעיית הפליטים הפלסטינים אשר תיפתר בהכרה במעמדם, בהשתלבות במדינות שבהם הם חיים או בחזרה למדינה הפלסטינית אשר תוקם.
נכון חלק ממכם אולי צוחקים. אלו מילים שנשמעות כמו חלום. אך תומאס ג'פרסון, ג'ורג' וושינגטון וחותמי מגילת העצמאות האמריקאית לימדו את העולם שדמוקרטיה אכן יכולה לקרות ושבני אדם יכולים לחיות מתוך אמונה אחד בשני. אף יותר מכך, המהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה לימדו אותנו שחלומות ושלום אכן יכולים להתקיים. אני בטוח, שהחלום בכלל לא רחוק מהמציאות. יש רק צורך באומץ להאמין בו. וכחלק מאמונה זו, להקשיב לצד השני, שהיה פעם האויב, ולקחת אחריות אישית על הסכסוך ועל פתרונו.
יותר מכל אני מאמין, שמכיוון שעיניי תושבי העולם נשואות לאזור זה, המרכזי במקורן של שלושת הדתות המונותאיסטיות המרכזיות, פיתרון זה לא רק יבטיח את עתידם של תושבי האזור אלא גם יביא השראה לתושבי העולם כולו. אז בואו, עיזרו לנו לעשות צדק היסטורי המחכה כבר עשרות שנים ובואו נביא סכסוך קיומי זה אל סופו.
* הנאום שלא היה הוא נאום שיכל להיות אם רק היו יותר אומץ, אחריות מדינית, חזון והסתכלות עצמית. כנראה שערכים אלו הם לא הערכים שמנהיגים נבחנים לפיהם בימים האלו. אולי העתיד יביא בשורה אחרת |