קקטוס הזהב הולך ל... (סאונד של תופים ומוסיקת מתח) – ארי מרקין.

אתחיל מהסוף: משרדי פרסום גדולים, אתם אידיוטים!

אם אני רוצה להיות "פוליטקלי קורקט" אז רבכם. רבכם נקלעתם אל תוך מלחמת אגו מטונפת מזרע ומטוסטסטרון. באולם, הסתדרתם במחלקות מבודדות כמו כתם נפט שחור על ים כחול, מחאתם כפיים ופרגנתם רק לעצמם, עזבו כפיים, היו שם משרוקיות צורחות, היו שריקות, היה הכל חוץ מפרגון הדדי למלך שכינס את כולנו שם – הקריאייטיב. היו שם טונות ממנו.

 אבל גם יצירת קריאייטיב, לא צריכה לבודד את האדם מלפרגן למתחרה כשצריך. בכל זאת, כולנו כאן קצובים בזמן, אנשים מתכלים והתפקיד שלנו בחיים, לפני כל השאר הוא לאהוב את רעי כאילו היה אני.  פלצני בתחת שלי. זאת האמת.

היום, החשיפה לקריאייטיביות העצומה, עוררה  בי השראה וצעקה בי: "תכתבי מטומטמת! תתעדי את התחושות שלך בכדי שתוכלי לחזור אליהן ולמצוא את הכוח והחשק העז להיות פרסומאית מסריחה"!

איפשהו בין כל שמות המשפחה הגדולים: באומן אריקסון & BBDO - חומסקי ופובסליסיס ועוד שם משפחה לא יכול להזיק כאן, כשזה נוגע לשמות של משרדי הפרסום הגדולים.

אם לימדו אותי בהבצפר לקצר שמות ולהתקמצן במילים, אז זה לא עובד בכל הנוגע לשמות משרדי הפרסום.

אני לא מזלזלת בהם, שלא יבינו אותי שלא

כשורה

מאחורי כל שם, עומד אדם שגורם לי להרגיש כמו גרופית של ג'ים מוריסון ופינק פלוייד. מאחורי כל קמפיין מוצלח שראיתי, רציתי לנשק את היוצרים ולצעוק "אני רוצה ממך ילד". מאחורי כל רעיון אמיתי ותובנה כנה, אני טפטפתי במושב כמו אישה שעשתה פור פליי במשך ארבעים דקות.

לפחות.

אבל היה שם אחד מיוחד שגרם לי לסתום את הפה, להזיל ריר, להקשיב ולחבק את כל המילים שיצאו לו מהפה. מכירים את האנשים האלה שיש בהם קסם, כריזמה, אמת, חכמה והמון חשיבה חיובית שנשמעת גם במדינה הצינית שלנו (אפילו בפאסיבית שבי) ברת השגה?

מכירים את האנשים האלה שמעוררים בך השראה להיות? שגורמים לך לרצות לחיות באמת ולא לבזבז את החיים בלהיות כאחד האדם?

ארי מרקין הוא האיש הזה. קבלו לינק לאחת הפרסומת המרהיבות שהוא יצר:

http://www.youtube.com/watch?v=I07xDdFMdgw

וזאת לא רק הפרסומת הזאת. מאחורי עבודותיו עמד מוסר אנושי עצום. אני מתנצלת שלא ציטטתי אותו ברגעי האמת. מה שקסם לי באיש הזה הוא ההוצאה שלו לאור. סליחה. אני ממעיטה מערכו מעצם השימוש שלי במילה אור, אני מתכוונת לפרוז'קטור, לניצוץ של כוכב נופל, לפצצת תאורה, לגיצים של מדורה למיליון נרות דולקים בחדר בעת הפסקה של חשמל.

באיש הזה היה תוכן, הייתה כנות, הייתה אמת שיוצאת לאור בכל פרסומת שיצר, שמתבטאת במנטרה לא לשקר למרות שהוא פרסומאי, שניכרת ביכולות שלו להאדיר מותגים ואחרי הכל – להיות בן-אדם. האיש הזה מוכיח לי, שגם בתוך תעשיית הפרסום המוצפת דגי פיראנות, אפשר וצריך להיות דג של מוסר.

בשורה תחתונה, פרסומאיים, באמא שלכם ז"ל או לא, תחנכו אותנו הדור הצעיר (אני עדיין לא חלק מהם) להיות קודם כל אנשי ערך.

משום מה, נשים לא היו שם. בעצם היו, אבל בקהל, מחאו כפיים בחשכה.  אף אחד מהזוכים שעלו לקחת את הפרס, לא היו נשים (מלבד אחת נספחת שעלתה עם ילד, אבל הצטרפה לחלק מקבוצה). אף אחד מהאנשים שמובילים את תעשיית הפרסום היא לא אישה.

האם אנחנו הנשים לא יכולות להיות קריאייטיביות מספיק על מנת להתברג אל תוך עולם של גברים? האם נשים משחר ההיסטוריה, גם בעידן הניו-מדיה והפייסבוק, צריכות לגדל ילדים, להיות יפות ולא לחשוב בצורה יצירתית שזוכה להכרה? האם יש חיים אחרי המוות?

שיט! נשברה לי ציפורן.

תודה לכל מעוררי ההשראה שהיו ויהיו.