מצאתי את אור מחכה לי ביום ראשון בצהריים, לפני בית קפה קטן באחד העם, בשם 'מזה'. אור רצתה להגיד משהו על אוכל נטול בשר, ואני הסכמתי להקשיב. היא לבשה מכנסי כותנה אפורים, וגופייה לבנה תחובה בתוך המכנסיים. משקפי שמש אדומות וגדולות כיסו את עיניה והיא הטילה את ידה כמנצח כאשר ראתה אותי. מנופפת לשלום בהתלהבות של אדם המציג את בחירתו ואינו בורח ממנה.

"זו המקום", אמרה, "תכיר". היא נשקה לי על הלחי ומשכה אותי ביד לכיוון אחד השולחנות שנחו על המרפסת. בשעה שהזמנו קנקן מים, אור הסירה את משקפי השמש, ושלחה מבט מאחורי גבה. ניסתה לנחש כמה שולחנות וכמה סועדים המקום יכול להכיל. מוצאת את הגישה למטבח, ומחשבת את כמות המלצרים שמסעדה כזו מעסיקה. המבט שלה על אוכל נגע גם לצד המעשי של העולם הזה. היא עבדה כמלצרית, אחראית משמרת, ואף ניהלה מסעדה קטנה ביפו, ללא ניסיון קודם, ועם שאפתנות רבה שמעולם הערכתי.

 אור עמדה לצאת לאילת, להשלים את לימודיה לתואר ראשון במלונאות. היא כתבה על אוכל, ופרסמה אף בלוג בשם השף הכושל שמאוד נהניתי לקרוא. את הצמחונות היא גילתה לפני כמה חודשים, ומאז קראה המון וניסתה ללכת בדרך הזו המובילה, כך אמרה, לעור בריא יותר, ולשיפור כוחות העל שלה. כעת, הייתה צמחונית, והייתה נאה מאי פעם, ונדמה שהתחילה לקשור בין השניים. שיערה היה מלא חיים, והיא הרבתה לנופף בו, כדי להזכיר לעצמה שאלו הם החודשים האחרונים שלה בתל אביב, רגעים אחרונים של עיר לפני המעבר לאילת.

הסתכלנו בתפריט. נזכרתי וציינתי שסיפרה לי פעם על הטחינה הירוקה שלהם , שאמורה להיות טחינה מלכותית, היא אף מסרה את העובדה שחולי צליאק יכולים לאכול כאן בלי להתעלף ולמות. המלצרית הגיעה והשלכנו את בחירתנו. אור בחרה סלט גרגירי חומוס חם, ואני הוספתי אליו תבשיל אורז וירקות, וסלט פלפלים קלויים עם שבבי פרמז'ן. בנוסך לכך הסכמנו שאת הטחינה חייבים לנסות. סגרנו את התפריטים בהחלטיות, והגשנו אותם למלצרית שהסתובבה ורצה להביא את החשבון לשולחן אחר. אור סדרה את שולי הגופייה, ושחררה אנחה שגרמה לי תמיד להזדקף, ולכעוס עליה מעט.

 "אתה יודע, תומס תומס", סיננה, "חשבתי על משהו אתמול בלילה".

"על מה חשבת?"

היא סובבה את הראש, והסירה עלה שיער שנח על מצחה.

"...חשבתי...מה היה קורא אם כל הגברים היו הופכים לאריות?"

"אריות?....למה את מתכוונת?....רעמה, שאגה, כפות רחבות?"

"לא בדיוק. הם עדיין יהיו אנושיים, אבל אריות, אתה מבין אותי?"

"לא כל כך".

" כשאנחנו אומרים על גבר שהוא חזק, או אמיץ או פראי כמו אריה, אנחנו לא מתכוונים באמת שהוא אריה. אריה ממשי, נכון?"

"את מתכוונת למטאפורה?"

"כן, בדיוק!, למטאפורה. אני תוהה מה היה קורה אם הגברים היו הופכים למטאפורה שלהם".

"אז המטאפורה כבר לא הייתה רלוונטית. היו צריכים למצוא אחרת"

"אז זה בדיוק מה שעניין אותי. כי אם הגברים היו הופכים לאריות, המטאפורה הייתה הופכת להיות אנושית?. היו אומרים עליהם, תראה אותו!, הוא מבולבל כמו אדם, או, תראה את האריה הזה, הוא שקרן כמו גבר!...ובכלל כשאני חושבת על זה, יש בכלל מטאפורה לשקרן?"

"מי שיקר לך?"

"אף אחד לא שיקר לי, זאת לא הנקודה. אני רק רוצה לחשוב שאם כל הגברים היו הופכים לאריות היה מעט פשוט יותר"

"פשוט יותר?"

"כן, זה פשוט יותר כשהם לא היו מסתכלים עלי"

"לאריות יש עיניים אבל", קבעתי.

"נכון, אבל הם לא בוחנים, הם רק רואים אותך ופועלים על פי אינסטיקט, ועם אינסטינקט אני יכולה להסתדר טוב מאוד".

"לא בטוח שהייתי יכול להסתדר עם אינסטינקט של אריה"

"לא שאלת את עצמך אף פעם, אם אריה רודף אחרי צביה, והיא בורחת ממנו במהירות, והוא אחריה. רודף, ורודף ורודף, ואז לפתע הוא נתקל באבן , נופל ומתגלגל, והצביה בורחת. האם הוא נכשל? אני מתכוונת, האם אתה יכול לייחס כישלון לאריה?".

"אני יכול לייחס לו הכול ברמה המטאפורית"

"אבל הוא לא נכשל!, אתה מבין?, הוא חסר את המבט הזה, לא מסתכלים עליו".

"אור, יקירה, אני לא בטוח שאני יודע על מה את מדברת"

"אני רק רוצה להגיד שאני רעבה, שאני רוצה שהאוכל יגיע", היא חייכה, "אני עוזבת עוד מעט, ואני עוזבת. אני מבינה עכשיו שאני עוזבת , ויש תחושה של מוות, שזו מילה שאני לא אוהבת להגיד, אני רק מנסה להגיד לך..."

 אור לקחה נשימה ונאנחה שוב. "שזה לא משנה, זה קשה. אני רק רוצה שתדע שזה קשה".