גרסה אחרונה וערוכה 16/11/07
וככה זה נראה בהתחלה, מה שנקרא פירסט דראפט
צנח לו בדלדל ”אמא ואבא שלום וסליחה. לא באתי לבקר אתכם כבר חודש, אבל תצטרכו לסלוח לי לעוד שעה כי אני עולה למעלה להתייחד עם סיגי, יש לנו כמה מילים לכתוב“. כמו רבים מכם, גם ההורים שלי שונאים סיגריות, לכן את הקומה למעלה הקצנו כפינת עישון. בבית חונכתי לכבד אנשים בכלל, ובפרט - אם הסיגריות שלי מפריעות למישהו, לכבות או להתרחק. אני גם לא מעשנת בקרבת ילדים או נשים בהריון. ברחוב אני זורקת את הבדל בפח ולא על המדרכה. אפילו שאני גרה באלנבי.
יסוד החינוך שקיבלתי לשוויון וכבוד, התנפץ לי בפרצוף בשבוע שעבר. ”מצטערים, אסור לעשן פה. לא, גם לא על הבר… לא, גם בשירותים אסור לעשן“ אמרה לי המארחת בפאב בחיוך מתנצל. ערב שלם ישבתי וסבלתי. את הבירה שלי לא יכולתי לפנק בליטופי עשן מסתלסלים, ועל הייגר ויתרתי. כי שוט בלי סיגריה זה ממש לא שווה. מהארוחה לא נהניתי כי לא יכולתי לקנח במקלון הסרטן החביב עלי. האמת, כל חווית היציאה נהרסה לי.
אז נכון, אתם צודקים, זה חוק נהדר. אתם לא באמת צריכים לסבול את העשן שלי. בחרתם לחיות חיים באוויר נקי (בתל אביב, בחיפה, עיר הבה“דים, או כל מקום אחר). אבל למה אני, שתמיד כל כך התחשבתי בכם – הלא מעשנים, זוכה ליחס כל כך משפיל, מושלכת ומנודה ממקומות הבילוי רק כי חשקה נפשי בעשן?
בדיוק לפני כמה ימים התחלתי לדבר על גמילה. הסיבות הן לא בריאותיות וגם לא כלכליות, זה סך הכל השעון הביולוגי שמזכיר שהגיע הזמן להכין את גופי עבור חיים של מישהו אחר. את המישהו האחר הזה אני לא רוצה להביא לעולם כשהוא מכור מראש. אבל דבר אחד אני יודעת: גם אחרי שאגמל, ביציאות עם חברים לא אוותר על בירה עם סיגריה, בשום מחיר, גם אם זה יעלה לי בכרטיס טיסה לפריז. |
