כן, שוב היתה אזעקה ביבנה.

הייתי עם נעם בחוג הוקי.

9 ילדים + מדריך על המגרש הפתוח, 4 אמהות + ילדה בת 5 עם כלבה עומדות מחוץ למגרש ואזעקה ממעל.

אנחנו מביטות אחת על השניה, אולג המדריך מביט עלינו. וראבק!! גם אם נרוץ – לאן???? אין כאן לאן!!!!

אנחנו מביטות לצדדים, אומדות מרחקים, אני פולטת בשקט – טוב אין מה לרוץ. מה שיהיה יהיה. ושאר האמהות מסכימות ועדיין אנחנו מביטות לצדדים. מנסות לא להלחץ, לא להלחיץ, אבל זה מלחיץ. מאוד.

אולג והילדים התאבנו על המגרש, תגובת מראה. 9 ילדים תזזיתיים בטורבו בדר"כ עמדו ללא נוע, על הרולר, והמתינו בדממה. הילדה עמדה דום, שאריות מימי זיכרון אחרונים. אפילו הכלבה הפסיקה להשתולל ונדמה.

האזעקה היתה ארוכה מאוד. כשנסתיימה התחלתי לספור אחורה 10, 9 , 8 .... לא היה בום.

מקפיא דם. ההבנה הזאת שאין לך לאן. אתה נתון, מה שנקרא, לחסדי שמיים ופשוט מחכה לראות כמה רע יכול להיות ומקווה לטוב ביותר.

שנייה אחרי הכל חזר לקדמותו. אמא של אחד הילדים יצרה קשר עם אחיה שמשרת בפיקוד העורף שמסר לה שלא היה כלום. וזהו.

החיים ממשיכים. אמא של יהלי ואמא של איתן המשיכו לקשקש, אני ואמא של נעם הבת חזרנו לקרוא. עולם כמנהגו נוהג.

הגיוני.