הספר עוסק בתעתועי הזיכרון האנושי של בחור צעיר מאד - עוד לא בן 18 - הפלמ"חניק יורם קניוק, שלחם במלחמת העצמאות. הנושא הספרותי המסקרן (אותי לפחות) מסתכם במשפט אחד מתוך הספר: "שקר שבא מחיפוש אחרי האמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת". וראו מה המוטיבציה של שמיניסט להתגייס לפלמי"ם ולוותר על בחינות הבגרות - ציטוט: "לא הייתי גיבור כמו רבים מן החיילים. הייתי מישהו שלא נכנע. מישהו שאף כי פחד, ראה מוות ולא חף את ראשו. ידעתי שבאניות הקטנות בים מסתובבים אלפי ניצולי שואה חסרי בית ששום מדינה לא רצתה בהם וקראתי ששלוש שנים לפני כן אמר הר גבלס שאם היהודים חכמים כל כך ומוכשרים כל כך ומנגנים יפה כל כך, איך זה ששום מדינה אינה רוצה בהם, ואני זוכר שזה חרה לי ורציתי להשתתף בהבאת היהודים האלה." השורות הללו עוררו בי סערת רגשות כי בין היהודים האלה שיורם קניוק ויתר על בחינות הבגרות כדי להביאם למדינה, הייתי גם אני, ילד בן 13.

גיליתי בספר גם שהמדינה שעבור הקמתה נלחם קניוק והיה למגש הכסף שעליו היא הוגשה גם לי, לא השתנה מאום מאז ועד היום. כותב קניוק: " אני זקן, לא בריא, חושב על המדינה החדשה שהקים בן גוריון, היום בת שישים, הוריה אינם עוד בחיים ויורשיה טיפשים, כסילים, שודדים, רעים, שכחו מאין באו". והנה הוא מגיע לירושלים, לוחם המלווה שיירות אספקת מזון לעיר הנצורה ו... ציטוט: " הגענו לירושלים. לא ידענו איזה יום זה היה. העיר הייתה רעבה ללחם. מחאו לנו כפיים. בשכונות החרדיות הניפו דגלים לבנים לכניעה ויידו בנו אבנים. התרגזתי. הלכתי עם ארי-שם-בדוי, שירד מהמשאית השנייה, והרבצנו מכות לכמה ממיידי האבנים. הם קללו אותנו ביידיש וצעקו "שאבעס" "שאבעס". ארי-שם-בדוי הכניס לאחד מהם אגרוף שהדביק אותו לאיזה קיר ואמר, זה כבר ילמד אותך מה זה שאבעס". משהו השתנה מאז? לא! אותם החרדים נישאים גם היום על גבם של הצעירים של היום, משלמי המסים והמשרתים בצבא, והם ממשיכים לזרוק עליהם אבנים בתמורה גם היום.

הספר עוסק לא מעט בהוי שנוצר בפלמ"ח. בשירים שנולדו שם ושרנו גם אנחנו - צעירים בארבע-חמש שנים מהם שהגענו הודות להם מאירופה שניסתה לשרוף אותנו, ושרנו את אותם השירים, משובשים מעט. בספר גיליתי את המילים המקוריות "הנכונות" של השירים שליוו את התבגרותנו. אך חשוב מכך, הסופר עוסק בזוועות שהערבים עשו ליהודים והיהודים עשו לערבים. והוא עומד איתן ונחוש בצד שתובע היום מוסריות בלחימה רק מן הצד היהודי.

ועוד אפשר לגלות בספר מבט אישי מאד של הסופר על דמויות לאומיות כמו יצחק רבין, רפול, דדו, בני מרשק. הוא לחם בסביבה הקרובה מאד להם, חלקם היו מפקדי מפקדיו ומעניין לגלות מה חייל פשוט חושב עליהם.

עוד מבט אישי של הסופר על אירוע מכונן במלחמת השחרור - הקרב במנזר סן סימון בקטמון. שם מייסדי צה"ל למדו שבקרב מנצחים אלה שלא מתייאשים דקה אחרי שהאוייב התייאש. וגם דעתו השלילית של הסופר על המושג "אחרי" - מושג עליו חונך צה"ל מאז היווסדו. 

עניין פעוט ואישי שעליו קראתי בספר - והרי רוב היצירות הספרויות בנויות על דברים כגון זה - הוא ההתייחסות של הסופר על נושא החשוב ביותר לנער מתבגר: האופניים. מסתבר, כך מספר הסופר, שהנערים האמידים רכבו על אופני "ראלי" עם הילוכים, הנערים האמידים פחות על אופני "ראלי" רגילים. ליורם קניוק הנער היו "רק" אופני "פיז'ו" שגרמו לו להרגיש "עמך". ואז נזכרתי שגם לי היו אז אופניים "לעולים חדשים" מבית חרושת "ביאנקי" האיטלקי. וההבדל הוא כמו ההבדל בין הנוהגים ב"מרצדס", לבין הנוהגים בסתם "פיאט".