אתמול אחר הצהריים נאלצתי ללכת בפעם המי יודע כמה את ה –walk of shame. מדובר בחוויה שמתרחשת מדי כמה ימים בה אני נאלץ לספוג מבטים של בוז וצחקוקים מאנשים המצביעים עלי. מדובר בדרך ממדפי הסרטים באוזן השלישית אל עבר הקופה. מרבית מן הבאים לאוזן עושים זאת כדי לצפות בסרטים איכותיים שהם נכסי צאן וברזל של האינטליגנציה האקדמית. כך, אנשים ממש רבים על העותק היחיד של עיבוד מודרני הומו ארוטי פוסט אפוקליפטי לסרט "השוטר מבברלי הילס" או על סרט שחור לבן גרמני משנות ה-60 בו נאמרות רק שתי מילים במשך שעתיים והן "יגון" ו "אורגזמה".
ובין כל גאוני הדור נמצא אני במלוא הגוציות שלי מחזיק את העונה החדשה של "30 רוק" או איזה סרט המוני ווולגרי כמו "ארוס בהלוואה". בכל פעם מחדש אני זוכה ליחס קריר מן הקופאית שלבושה בבגדי "וינטאג'" שזו פשוט דרך של ילדים לקחת את הבגדים של סבתא אחרי שהיא מתה ולמכור אותם בשלוש מאות שקל לכל פריט. חכו חכו איזה אוצרות מחכים לי ברחוב פנקס 52.
לאחר הביקור החטוף (לא חטוף כמו גלעד שליט אלא חטוף מלשון מהיר) בפלנטה ההזויה אני יוצא אל רחוב קינג גורג שם מחכים לי אחיי ואחיותיי ההמוניים והוולגרים. ואיך שאני מכניס את הסרט לד.ו.ד (DVD) אני מקבל התראה בשוורצה-ברי שיש הודעה חדשה בפייסבוק מאלעד והפעם: איך נכנסים לפייסבוק מבלי להקיש סיסמא.
הודעה זו היא לא ייחודית. בשבועות האחרונים החל אלעד, חברי משכבר הימים, לשלוח לי עשרות הודעות אשר נוגעות להגדרות הפרטיות של המשתמש ברשת הפייסבוק. הוא רואה לנכון לעדכן אותי בשינויים שחלו במדיניות הפרטיות של פייסבוק ובאופן בו פייסבוק פולשת אל תוך חייו הפרטיים של המשתמש ודרכים בה היא מנצלת מידע זה כדי להגדיל רווחיה הכלכליים. אלעד הוא אדם רציני, מלח הארץ אם תרצו, ולכן הוא אינו מסתפק רק בלהזהיר אותי מפני התאגיד המרושע אלא הוא גם מספק לי פתרונות כדי שאוכל להגן על עצמי.
נדמה כי אלעד שם לו למטרה להילחם בחברת פייסבוק בשם זכויות המשתמשים תוך שהוא אינו בוחל באמצעים להשיג ניצחון במערכה זו. למעשה, אלעד בוחר בטקטיקה של לחימת גרילה שכן הוא משתמש בפלטפורמה של פייסבוק כדי להלחם בה. כך למשל, הוא שולח הודעות לחבריו ברשת החברתית ובהן הוא מפרט את האמצעים האלימים בעזרתם יוכלו להניף את דגל המרי האזרחי (קבוצת ה"חברים" שלנו באתר נהייתה לכיכר הת'חריר של האופוזיציה של אלעד).
לדעתי, משעמם לאלעד. ייתכן והדבר נובע מכך שהוא גר בבירת הנגב באר שבע (שבינינו היה צריך להחזיר אותה למצרים בהסכם של 78, אבל בגין כמו בגין לא ראה את הנולד) או מכך שמרבית חבריו לא גרים באותה עיר. האפשרות השנייה היא שאלעד מפצל את זמנו בין חייו הפיזיים לחייו הוירטואליים (הפייסבוק נהיה ל 2nd Life שלו) והוא מתייחס לשני צורות החיים באותה רצינות. אם כן הוא....יצור? או אולי הוא-הוא האדם הנורמאלי במאה ה-21?
האמת היא שאני ממש לא מוטרד מכך שלפייסבוק יש גישה למידע המופיע אצלי באתר. גם gmail מוזמנים לצותת לי לכל המיילים, ואדרבה, אני מזמין את apple לעקוב אחרי תנועותיי. מה הם כבר יכולים ללמוד? שאני חושב שביונסה היא המשיח? שאת מרבית חיי אני מבלה בתורים ב- am pm? שגלי וורשבסקי מתחתנת (הופה! הגנבנו ידיעה מרעישה...ממש "אחת שיודעת" אני)? שאני מרמה את עצמי במרחק אותו אני רץ כל יום? שאני זה בעצם Banksy? (די הייתי חייב להודות בזה). הרי גם ככה וויתרתי על הקריירה הפוליטית (איזה סיכוי יש לחולה נפש וורדרד מול הביביזם?).
החשש של אלעד מן הזליגה של פעולותיו ופרטיותו לידיים של תאגידי התקשורת הוא מאפיין מאוד אמריקאי. לעם האמריקאי יש פרנויה סביב נושא הפרטיות ולכן החדירה של פייסבוק לחייהם מעוררת בהם את ה"פייסבוקו-פוביה". מדובר בפרנויה שמזינה את עצמה באופן תמידי ולכן היא רק הולכת וגדלה. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת כך האיום על חייהם נעשה אמיתי יותר (בקיצור- חיים בסרט).
"אויב המדינה", הסרט של וויל סמית' (בימים שהוא עוד היה הנסיך המדליק מבל אייר. "אני אגדה?".... תעשו לי טובה....עדיף לראות את כל 20 השעות של הסרט "שואה" של קלוד לנצמן) היה דוגמא מובהקת לחשש הבסיסי של האמריקאיים מפני "האח הגדול" והקלות שבה אותו האח יכול להרוס את חייהם. בתודעה של הצופים, סוכנות הביון איננה המגן של אמריקה מפני הטרור אלא היא חלק מן הטרור עצמו, היא זו שמאיימת על חייהם.
צחי, חבר נוסף (יש לציין עוכר ישראל שמאלני- ואם אני אומר את זה אז כנראה שהוא ממש בשוליים יעני רוצה לעשות טרנספר לאשכנזים חזרה ללודג' וברלין) טוען שהפחד של האמריקאים מפני ה"אחד הגדול" נובע מכך שמדובר בגוף גדול ומסתורי שאין להם כל היכרות עימו. מרבית האמריקאיים לא פוגשים באנשים שעובדים בסוכנויות ביון, במשרד הביטחון או בצבא. וככל שמשהו פחות מוכר כך הוא יותר מפחיד (למשל חדרה. אין לי מושג מה הולך שם ואני מודה שאני חושב שזה gangsters paradise).
לעומת אחינו הצפון אמריקאיים (חברים, ברוח הנאומים של השבוע אני רוצה להבהיר כי המחויבות של ארה"ב לביטחון ישראל היא מוחלטת וודאית), הישראלים מכירים מקרוב את "האח הגדול". כולנו היינו בצבא וכולנו מכירים את חיל המודיעין ואת המושג בטחון שדה. במדינת משטרה כה קטנה כמעט לכל אחד יש חבר או דוד או מכר שעובד בשב"כ או במוסד או במשרד הביטחון. ה"אח הגדול" הוא יותר "אח קטן". ולכן, איננו חוששים כל כך מזליגת מידע אל רשויות הפייסבוק ואיננו עוסקים בהגדרות הפרטיות של אתרים חברתיים. ה"פייסבוק-ופוביה" איננה מגפה לאומית.
אך יש נקודה חשובה יותר. השימוש בפייסבוק מצריך את הויתור על הפרטיות. כדי לעשות שימוש ברשת החברתית בצורה הטובה ביותר על האדם לפרסם עצמו. אנחנו חיים בעידן של "המיתוג העצמי". הרשת הזו כבר נהפכה לכלי בו ניתן להכיר אנשים חדשים, ליצור קשרים ולמצוא הזדמנויות חדשות. ממש כמו הבלוג הזה שבתחילה היו לו כ-50 קוראים מדי שבוע ולאחר הפרסום, בחינם, בפייסבוק עברנו את רף השישה מליון (זהו מספר טופולוגי).
אתה רוצה לפרסם כמה חברים יש לך, מי החברים שלך, מה אתה אוהב, על מה אתה חושב, איך אתה מבלה ואפילו באיזה מערכת יחסים אתה נמצא כדי שתראה מושך בעיני שאר חברי הקהילה. אחרת אתה נשאר מחוץ למשחק. כיום לא ניתן להשיג טלפון של דייט מבלי שהוא יאשר אותך בפייס ובקרוב לא יהיה ראיון עבודה שלא יכלול מבט חטוף באתר של המועמד. עמוד הפייסבוק שלך הוא אכן "פרופיל" בו אתה מייחצן מותג ייחודי במטרה שהוא יכבוש את השוק, את עצמך. ולכן, המאבק על שמירת הפרטיות נוגד את העיקרון הזה ומונע מן האדם למקסם את התועלת אותה יוכל להפיק מן האתר (מה דעתכם על הסלוגן אילן מנור- Stimulate your senses? גס מדי? אילן מנור- זה לא אנחנו זה התפוזים? לא? טוב. נסתפק בישראל מחכה לאילן?).
אם כן אלו הדברים. ומה המסקנה לגבי אלעד? מדוע הוא כה קנאי לפרטיות שלו? גורמים אנונימיים ברשויות החוק מספרים כי קיימת סברה שאלעד הוא בנו הלא חוקי של מושל קליפורניה לשעבר ארנולד שווצרנגר. אסטה לה ויסטה בייבי!
אילן מנור- If you want it then you should have put a ring on it. |
