"תראי", אומר לי אחד מאנשי התיווך שנצמדים למודעה שפרסמתי באינטרנט כאילו היתה הפריט היקר ביותר שהורישה להם סבתם מנוחתה עדן, "יש לי כאן איזה זוג, הם ממש רציניים. אני יבוא איתם בשתיים עשרה וחצי? " "בסדר, קבענו". אני  חותכת מהפילאטיס באמצע , אצה רצה למעלה, למעטה, חצר, חתולים, עיתונים, מאווררים. מספיקה לעמוד בזמנים, איך לא?! ה"זוג" והצמוד להם מאחרים בשעה וחצי. או.קיי. למה להתעסק בזוטות, אולי אלה יהיו הקונים. מגיעה לשער לפתוח, ואכן הצמוד עומד שם, מחייך ושמח ולצידו, אשה צעירה מאוד דקיקה ועדינה ולצידה ילדונת "אני בת חמש!" רגע, מי כאן הקונה הילדה הדקה או הילדה המדברת? אהה, בסדר זו האמא, זו הבת. לא ממש הזוג אליו כיוונתי במחשבתי, אבל גם זה הולך...

או.קיי. זו החצר, זה הסלון, זה המטבח, זה המרתף... כאן נעצרים. פני האשה העדינה מתכרכמות, " הוא מאוד קטן המרתף, את מבינה, אני מורה ליוגה, רק שנה, קודם עסקתי באומנות, וכאן אין מספיק  מקום לשבעה מתעמלים. ואת מבינה, פחות מזה זה לא כדאי".  אני מסבירה שאפשר לבטל את שירותי האורחים הצמודים וכך להרוויח מקום לעוד שני מתעמלים, אבל כמובן "את יודעת טוב ממני למה את זקוקה", אני מחייכת ואומרת. עולים למעלה חדר שנה חדרי ילדים, החדר העליון הגדול היפה והמואר. "כן", מנידה בראשה הגבעולית, "זה מה שרציתי שיהיה למטה, כי ככה המתעמלים צריכים לעבור לי בכל הבית". "דווקא, בעבר הכרתי אשה שהסטודיו שלה היה בקומה העליונה, וזה היה ממש כיף", אני מספרת לה. לא שכנעתי. "תראי", הבית מאוד יפה, אפילו שאני לא אוהבת מפלסים", "טוב", אני חושבת בליבי, שמחתי להכיר שמחה להיפרד, להתראות לכן. כעבור שעתיים מצלצל הטלפון "גילי?" "כן ", אני עונה, "אני הבעל של הבחורה שהיתה אצלך הבוקר" , "כן", "אני רוצה לבוא לראות את הבית בדרך כשאני חוזר מהעבודה ", "מעניין, התרשמתי מאשתך שהיא לא אוהבת מפלסים ובכלל..." "לא. אני רוצה לבוא בערך בשבע בערב" , הבנתי שהוא איש מחשבים, ועבורו להגיע בשבע בערב זה ממש לצאת מוקדם מהעבודה. בקיצור, הם הגיעו בשש וחצי, עלו, ירדו, הסתכלו, בחנו. ואז בעודנו עומדים בפתח החדר העליון, הוא מביט אלי, איש צעיר מאוד, פני ילד עם עטיפת זקן צהוב-ג'ינג'י, "תראי, יש כאן המון INPUT שאני צריך לעבד ולחשוב..." אני מיד משלימה "איזו אפליקציה מתאימה לנו?!" "כן! " הוא עונה ופניו מאירות. ככה זה כשאת יודעת לדבר שפות זרות,  ועוד אחת   - לועזית למתקדמים. בעודנו יורדים במדרגות עם המפלסים וה-  INPUT  המרובים, הם מספרים לי שהם מחפשים בית בשכונה כבר שנתיים וחצי, וכעת התפוצץ להם משא ומתן עם אחד משכני, ברחוב הסמוך אחרי חודשיים!!!

ואז הבנתי הכול, התובנה שהבזיקה בתודעתי באותו רגע ממש היתה: הם לא מחפשים בית, הם מטיילים!!!  מיד הצעתי להם להתקשר לבעל בית אחר בשכונה שאומר שמעוניין למכור, אך מעלה כל העת את המחיר. איתו יוכלו להפליג למחוזות רחוקים לנצח ולנהל איתו מקח וממכר עד קץ הדורות.