5:15 בבוקר, השעון מצלצל, למזלי הרב ישנתי רצוף כל הלילה, אני מרגישה רעננה!

מקפצת מהמזרון ומייד נזכרת שאני באוהל עם עוד 15 חברים!!!

"היום יש תחרות!" אני אומרת לעצמי כדי להאמין שהגיע הרגע. הלב שלי מתחיל לפעום.

מצחצחים שיניים ומברכים את כל רוכבי האופניים בבוקר טוב מלא קצף של משחת שיניים, היום כולנו שותפים לאותה החוויה.

מכינים קפה ומוזגים לכוסות גרנולה "טבעית" שמאיר הביא מאיזה יריד אוכל.

ליאור חדור מוטיבציה להגיע היום אל הפודיום ואנחנו צוחקים שוב על תנועת היד שנעשה כשנהיה על הפודיום...

מעמיסים את האופניים באוטו של ליאור, יתר הציוד האישי שלי עובר לאוטו של צביקה.

יוצאים מהחאן בנאות הכיכר, מאחורינו תור של מכוניות עמוסות אופניים, כולם בדרכם אל הפסטיבל שאירגנו לנו העיזים

פונים שמאלה לכיוון מישור עמיעז, הבטן שלי מתחילה להתהפך, אני משתפת את ליאור בחווית ההתרגשות  והוא מודה כי גם הוא קצת מתרגש, אין לי מושג איזה מסלול הכינו לנו העיזים, מה רמת הקושי, היכן הוא יעבור, כמה נוראיות תהיינה העליות או לחלופין הירידות.

נוסעים בכביש כורכר מתפתל אל עבר מישור עמיעז. מרחוק כבר אפשר לראות תורי מכוניות חונות ונקודות קטנות וצבעוניות של רוכבי אופניים שמתחממים רגע לפני הזינוק.

פורקים את האופניים מהאוטו, מישהו באוטו לידנו עם טעם מוזיקלי משובח, מכבד את כולנו בקצת מצלילי האלבום  Houses of the Holy של לד זפלין.

הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר, אני מרגישה איך כל האדרנלין של ההתרגשות זורם בעורקיי, איך הנשימה נעשית קצרה יותר.

בין כל האנשים הצבעוניים אני פוגשת את מרינה חברתי ובעלה שלמה שבאו זאת השנה השניה לוולבו צ'אלנג' בסדום, בשנה שעברה שמעתי ממנה חוויות מדהימות, מעניין איך יעבור לה השנה.

ליאור ואני יוצאים לחימום קצר על דרך הכורכר, מתאמנים על החזקת היידים המסורתית בקו הסיום, כרגע זה נראה עוד רחוק, אבל כנראה שזה קרוב יותר ממה שדימיינתי.

ברקע כל הזמן מתנגן קולו של נמרוד כהן, העז הראשי, על קו הזינוק עומדים עכשיו המקצה של ה-80 ק"מ, בינהם שלומית ואורן

מיד עם תום ההזנקה שלהם אנחנו ממהרים לתפוס מקומות טובים בתחילתו של קו ההזנקה (כאילו שזה באמת משנה...), ההזנקה מתעכבת, נמרוד מודיע שקרה משהו, המתח אוכל אותי, הדופק שלי נע בין 110-130 בעמידה!!! צביקה וקובי לידנו ואנחנו מקשקשים כדי להעביר את הזמן ולהפיג את המתח, נמרוד, שקולט את הרוכבים המתוחים מעביר לנו את הזמן עם בדיחות.

10 שניות לזינוק, כולם סופרים בקול רם אחורנית, כמו בסילבסטר ואז כולנו מוזנקים ויוצאים לדרך.

דרכי כורכר מהירות, ירידות מהירות ונחמדות, ליאור כל הזמן מאחורי נותן לי לקבוע את הקצב. יורדים לכביש וליאור צועק לי "בואי נראה להם מה אנחנו יודעים מהכביש" ומתחילים לעשות דראפטינג, ליאור חזק מאוד, מושך אותי  קדימה, אני אחריו, סומכת עליו ומתקרבת עם הגלגל הקידמי שלי לגלגל האחורי שלו. במהירות אנחנו עוברים זוג ועוד זוג ועוד קבוצה...

רגע לפני שיורדים מהאספלט, אני לוקחת ג'ל אנרגיה, שיהיה ליתר ביטחון לפני העליות... דקה אחרי אני מרגישה כאב בטן נוראי ואיתו מגיעה בחילה איומה שעולה ומזדחלת ומשתלטת עלי. אני מתחילה להאט קצב, מחזיקה את עצמי בכוח על האופניים, אסור להיכנע עכשיו זו רק ההתחלה!

העליה הראשונה עוברת זוועה, ההרגשה נעשית יותר ויותר גרועה, אבל אני מחליטה בראש לא לוותר לא להיכנע!

עם חלוף הדקות הבחילה עוברת ואני מנסה לחזור לעצמי, אוספת את שארית כוחותי ומתחילה לדווש.

בכל יישורת הכי קטנה ליאור מסמן לי עם היד ואני עושה עליו דראפטיגנ כדי להוריד את הדופק ההיסטרי מעט, לפתע מגיעה עליה מטורפת! אני רואה את ליאור מטפס בעקשנות את חלקה, אבל בשלב מסויים עוצר ומצטרף ליתר הרוכבים שדוחפים את האופניים למעלה.

נקודת הריענון הראשונה, אושר גדול ממלא אותי! אנחנו בחצי הדרך , עוד 25 ק"מ ואנחנו בסוף!!!

ליאור עוזר לי וממלא לי מים בתיק ונותן לי הוראה להתאושש ולאכול משהו, אני נדהמת כל פעם מהאיש המופלא הזה, איזה כוחות יש לו!

נותנת ביס מהיר מאיזה חטיף מוזר שחילקו בנקודת ריענון, הוא אפילו לא מתעכל בפה!

ממשיכים לדווש, נכנסים לנחל פרצים, אני כבר לא ממש מאופסת, הדופק שלי גבוה מאוד במשך כל התחרות, אני לא רוצה ליפול עכשיו בסיבובים...

פונים ימינה לפי החץ ומפתיעה אותנו עליה חדה נוספת, קצרה יותר מהקודמת אבל מלאה באבק פודרה. ליאור לוקח את שני זוגות האופניים ומתחיל לטפס, אני מאחוריו, בלי אופניים ובלי אויר, מנסה לעודד אותו, לא מבינה איך נותר בו עוד כח!

בסיומו של נחל סדום מתגלים לנו בתי המלון של ים המלח, המקום אליו אנחנו אמורים להגיע, אושר אדיר ממלא אותי, עד כדי כך שאני מרגישה צורך לפלוט צווחות שימחה.

נותרו עוד 10 ק"מ לסיום, ליאור מעודד ודוחף, מגבירים את הקצב, הדופק קבוע על 193 ולפעמים מזנק ל-195. עולים על כביש האספלט שמוביל למלונות, באופק רואים את קו הסיום, דגלים מתנופפים, תיירים וסתם עוברי אורח שנקלעו למקום עוצרים להסתכל, זה נותן לי המון מוטיבציה להמשיך.

4 ק"מ אחרונים וכל אותו הזמן מלווה אותי בקריאות עידוד בחור מקסים מקבוצת CCC (אם אני לא טועה), עושה עלינו דראפטינג ומידי פעם מתקדם כדי לעזור לי בדחיפות קלות בגב (לא הספקתי לומר לו תודה או שיותר נכון לא היה בי אויר כי לומר זאת)

הנה קו הסיום, אני שומעת את מחיאות הכפיים וקריאות של אנשים שעומדים ומעודדים על הקו.

מחזיקים ידיים ועוברים יחד את קו הסיום עם חיוך א ד י ר!

זה נגמר!

עשינו את זה!

תוצאה טובה 2:24, מקום שלישי!!!

דגנית