אני מאוד מתחבר לקאנטרי בלוז הזה של כריס וייטלי בשיר שנקרא ארץ פרועה - wild country',. השיר מזכיר לי להתגעגע מעט לאפשרות לקרוא למשהו פרוע, במיוחד כשהמציאות נראית כאילו היא מאורגנת בתוך איזה כאוס מתוכנן. הפראיות נעדרת ממנה, לא מסוגלת לצמוח מעליה, זו אינה אדמה טובה לפרא. כדי שהשיר הזה יצליח לדבר על משהו, צריך מרחב, ובארץ פרועה, המרחב הוא המים מהם השיר לוגם. הוא נוכח שם כמטאפורה למה היינו יכולים לשבור בדרך החוצה מחנות החרסינה, בלי שאף אחד ירים מטאטא וירוץ אחרינו ברחובות. כריס וייטלי הוא הפתעה נעימה. רק חבל שהוא לא היה לצידי כשנסענו דרך נוף הגבעות הצהובות והאינסופיות של החוף המזרחי באוסטרליה. הוא היה יכול ליצוק הגיון אל תוך כל זה.