♦ ראה"מ נתניהו יכול לציין לעצמו שבוע מוצלח ביותר, אולי הטוב מאז נבחר לראשות הממשלה בשתי הקדנציות גם יחד ♦ העימות עם אובמה לא גרע מכוחו, אדרבה. לאחר מכן הגיע לקונגרס והתקבל בכבוד מלכים ♦ למרות העמדות שהשמיע, ולמרות המתווה שהציג, ובו הכרה אפשרית במדינה פלשתינית, אין חשש לקואליציה שלו מבית. בימין ימצאו וידגישו את התנאים הקשוחים שהציג, ובשמאל מציינים כי לראשונה ראש ממשלה מהימין, מדבר על ויתורים מדינים ופינוי התנחלויות ♦ כולם יצאו מרוצים, כולל חברי הקונגרס, שלא הפסיקו להריע לנתניהו לכל אורך נאומו ♦ מיהו המועמד שהרפובליקנים היו רוצים לראות מול אובמה? מי המנהיג הזר שנשא את הנאומים הרבים ביותר בקונגרס? מהו מדד התשואות? כיצד הוסתר הנאום מהתקשורת? כיצד בונים נאום טוב? ומה הקשר בין אוהל, תמונה בבלייר-האוס וחיסול בן לאדן? ♦

אריה זיסמן

המועמד הרפובליקני 

אם נתניהו היה נולד בארה"ב, הנשיא אובמה היה כעת בצרות

הנאום המלוטש והמבריק של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס, זכה לשבחים רבים, גם מצד יריביו, שנאלצו בעל כרחם להודות בכך.

עוד קודם הנאום, ניסה אחד ממתנגדיו של נתניהו להסביר, עד כמה הקונגרס שבוי בידי נתניהו, ואמר כי אפילו אם נתניהו היה קורא ספר טלפונים של ירושלים (כולל מזרח העיר) היה זוכה לאותן תשואות.... אבל גם חוסר הפירגון הזה, לא יכול להתעלם מהמציאות: הנאום היה עשוי היטב, ויזכר כאחד הנאומים הטובים שנישאו בפני שני בתי הקונגרס.

היה מי שכתב, כי בזמן נאומו של נתניהו, חלפה בראשו המחשבה, שהנה סוף סוף נמצא המועמד הרפובליקני שיכול להתמודד בהצלחה מול אובמה הדמוקרטי. זאת משום שהמועמדים הרפובליקנים עד כה, הינם חיוורים חסרי סיכויים. אילו רק נולד נתניהו בארה"ב, יכול היה באמצעות האנגלית המשובחת שבפיו, יחד עם בחירת המילים הנכונות אותן שזר בנאומו — חופש ודמוקרטיה, להגיע רחוק, אפילו עד הבית הלבן.

היכולת שלו להחזיק את כולם בהקשבה כה דרוכה, אכן נחשבת ליכולת מילולית מיוחדת. אפילו הדרך האלגנטית בה יצא, כאשר נקראה לעברו קריאת הביניים, יכולה ללמד פרק ושיעור בדיפלומטיה נכונה. נתניהו מיהר ללגום מכוס המים, ונתן לחברי הקונגרס להסות בעצמם את קריאת הבינים באמצעות מחיאות כפיים ותשואות עוד יותר חזקות. הוא לוגם מים, והם מוחאים כפיים..

מיד לאחר מכן התייחס בבדיחות להפרעה, אך זו היתה ההזדמנות שלו "להכניס" לאיראן וללוב, עד שנראה היה כאילו קריאת הבינים הזו הוזמנה ותוכננה מראש על ידו. "אני מקבל את קריאת הביניים הזו כתג של כבוד. מחאה כזו יכולה להאמר רק כאן. אי אפשר להביע מחאה כזו בפרלמנטים המגוחכים בטהרן ובטריפולי". רעם מחיאות הכפיים שקיבל על דבריו אלו, הגיע לבטח עד קדאפי ואחמדיניג´אד...

היו שספרו 26 תשואות וקימות על הרגליים במהלך הנאום והיו שספרו 30. מה שברור שהיו אלו יותר מחיאות כף ותשואות מ-25 הפעמים שקיבל אובמה, בנאומו האחרון על "מצב האומה" בתחילת השנה האזרחית. הפרשנים האמריקאים שספרו את התשואות, ציינו שנתניהו גבר על אובמה במדד מחיאות הכפיים, מה שאומר, שהוא בהחלט שיגר מסר ברור ונחרץ הישר לבית הלבן.

גם אולמרט זכה למחיאות כף בנאומו לפני חמש שנים, אבל נתניהו קיבל יותר, בין השאר בגלל יכולתו הרטורית, שכבשה את ליבותיהם של 435 חברי בית הנבחרים ומאה הסנאטורים.

הפרשנים הישראלים התקשו כאמור לפרגן, בין השאר בגלל שהם מכירים את היכולת המילולית של נתניהו וכבר הפסיקו להתרשם ממנה. לפיכך מדדו את הנאום בתכלס´, ולא באופן הגשת הדברים.

ובשורה התחתונה: נתניהו החזיר לאובמה בנשק של הנשיא האמריקאי — נאום מלוטש ועשוי היטב. הרפובליקנים רק יכולים להצטער, שאין להם מועמד סוחף כמו נתניהו, שיכול היה לתת קרב אמיתי מול הנשיא המכהן.

אחד נשכח

מי מבין המנהיגים הזרים נשא את מספר הנאומים הרב ביותר בקונגרס?

מאז שהוקמו בתי הקונגרס האמריקאים, נערכו 108 מושבים משותפים בהם נאמו מנהיגים זרים מול חברי הקונגרס. בהודעה לעיתונות עוד לפני הנאום של נתניהו, ציינו אנשי לשכתו, שרק מנהיגים בינלאומיים מועטים זכו להופיע בשני בתי הקונגרס.

ואכן למדינת ישראל שמור מקום נכבד בכל הקשור לנאומים בפני בתי הקונגרס. במקום הראשון נמצא ראש ממשלת בריטניה המפורסם וינסטון צ´רציל, שעמד על דוכן הנואמים שלוש פעמים. המנהיגים שנאמו פעמיים בקונגרס היו נשיא דרום אפריקה, נלסון מנדלה וראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין.

לרבין ומנדלה הצטרף השבוע בנימין נתניהו, שנאם גם הוא פעמיים. נאומו הראשון היה בקדנציה הקודמת שלו. חברי הקונגרס שמעו אז ממנו את ההכרזה כי מדינת ישראל תוותר על הסיוע הכלכלי. אלא שהכרזה לחוד ומציאות לחוד. מאז רק גבר הסיוע הכלכלי...

מסיכום הנאומים עולה, כי המדינות שרשמו את מספר ההופעות הרבות ביותר בנאומים בקונגרס הן צרפת ובריטניה — שמונה נאומים כל אחת, ישראל ומכסיקו — 7 פעמים, אירלנד ואיטליה — 6 פעמים.

נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הרביעי שנואם בקונגרס. קדמו לו רבין, שרון ואולמרט. בלשכת ראה"מ טרחו להסביר את היוקרה והחשיבות שבהזמנת נתניהו לנאום בפני שני בתי הקונגרס. ואכן זימון מנהיג זר לנאום בפני שני בתי הקונגרס נחשב לכבוד ויוקרה ומעיד על חשיבות הנואם, בכך שהקונגרס הזמין אותו וחפץ לכבדו לעיני כל העולם.

נתניהו ידע מבעוד מועד כי הוא יתקבל בכבוד מלכים בקונגרס, בניגוד לקבלת הפנים לה הוא זוכה בבית הלבן. עיקרון הפרדת הרשויות האמריקאי, מעניק לרשות המחוקקת המורכבת מהבית העליון — הסנאט, והבית התחתון — בית הנבחרים, את מלא הסמכות העצמאית להזמין את מי שיחפצו. עקב כך נחשבים בתי הקונגרס למרכז כובד פוליטי שיכול לעשות צרות לבית הלבן, אף שנשיא ארה"ב הוא הראשון במעצמה האמריקאית.

לקונגרס יש השפעה בינלאומית רחבת היקף, כיון שהתקציב האמריקאי וסיוע החוץ של ארה"ב (ממנו נהנית גם מדינת ישראל), חייבים לקבל תחילה את אישור הקונגרס. אם אין אישור, אין תקציב.

כך או אחרת, בהודעה שפירסמה לשכת נתניהו, נמנו המנהיגים שנאמו בפני בתי הקונגרס: נלסון מדלה, צ´רצ´יל, יצחק רבין ונתניהו עצמו. שם אחד לא נזכר. אהוד אולמרט, שנאם לפני חמש שנים ודיבר אז על "ההתכנסות". מאז שאולמרט התכנס לביתו, איש כבר לא זוכר אותו...

מדד התשואות

כמה פעמים מחאו כף לנתניהו במהלך נאומו ומה נקודת השיא?

בארה"ב יש מדד מיוחד הנקרא "מדד התשואות". מדובר במספר הפעמים בהן מוחאים חברי בית הנבחרים כפיים בעמידה, לנואם הניצב בפניהם. אם מדובר במחיאות כפיים מנומסות בלבד, המדד הוא נמוך. אם המחיאות מלוות בעמידה, המדד גבוה. ככל שיש יותר כפיים ויותר קימה על הרגליים, מצבו של הנואם טוב, והוא נחשב לפופולרי ואהוב. לעתים לפני נאומים חשובים, יש אמריקאים המהמרים מראש על מספר הפעמים, בהן יופרע הנאום על ידי מחיאות כפיים.

עם תחילת נאומו של נתניהו, היה ברור שכלי התקשורת יערכו ספירה מדוקדקת של מספר הפעמים בהן חברי הקונגרס מריעים וקמים לכבודו של הנואם. וכמו תמיד גם בכך יש מחלוקת. היו שספרו יותר מידי, והיו שספרו רק את מחיאות הכפיים הממושכות.

היה מי שספר 53 פעמים בהן הופסק הנאום במחיאות כפיים, מתוכן 29 קימות על הרגליים של חברי הקונגרס, בעוד הם ממשיכים למחוא כף. בכלי תקשורת אחר (המקורב לנתניהו), ספרו מעט פחות מחיאות כף — 45 פעמים, אך הוסיפו פעמיים לקימה על הרגליים וציינו כי חברי הקונגרס קמו 31 פעמים להריע לראש ממשלת ישראל.

גם לכלי התקשורת שנוהגים לתקוף דרך קבע את נתניהו, ואין זה חשוב מה יעשה, או מה יאמר, לא נותרה ברירה, אלא לשבח אותו על הנאום. כותבי מאמרים לא יכלו להתעלם מהכבוד הרב שהעניקו לו חברי הקונגרס, וציינו כי אפילו יצחק רבין לא זכה לכזו אהדה בקונגרס.

לעיתים היה נראה כי התשואות לא נפסקו מתחילת הנאום ועד סופו. לתשואות היו שותפים רפובליקנים ודמוקרטים יחד, שלפתע התחברו זה עם זה, והכל בזכותו של נתניהו. שיא מחיאות הכפיים נרשם, כאשר נתניהו הודה לארה"ב על תמיכתה במדינת ישראל, וגם לאחר שהנאום הופרע בקריאת הביניים. חברי הקונגרס חשו אי נעימות מהארוע וכיבדו את נתניהו בעוד יותר תשואות.

גם הפרשנים האמריקאים לא יכלו להתעלם מהתשואות, וציינו כי אפילו אובמה לא מקבל מחיאות כפיים כה סוערות וממושכות, כאשר הוא מגיע לנאום בקונגרס. "נתניהו הימם את הקונגרס" נכתב ב"וושינגטון פוסט". ואכן האוירה במקום היתה נלהבת, ועוד לפני שנתניהו החל את נאומו, כבר כאשר נכנס לאולם, נעמדו כולם במשך ארבע דקות רצופות ולא הפסיקו למחוא כף.

ההתלהבות היתה חריגה לטובה, והנאום הוגדר כאן ("מאחורי החדשות יום ד´") כנאום של "לשבת לקום". כל דקה משפט מחץ של נתניהו, שהביא לפרץ מחיאות כף ולקימה על הרגליים. נתניהו עצמו התייחס מאוחר יותר בהומור לנאום ה"לשבת-לקום", ואמר כי לחלק מהסנאטורים הקשישים, הישיבה והקימה התכופים לא היו עניין פשוט...

שאלה רטורית

מדוע נתניהו זוכה להרבה יותר כבוד בארה"ב מאשר בארץ?

עוד לפני שנתניהו חזר ארצה, כבר החלו לעסוק במצנח הזהב, שעם הגיעו ארצה, יאלץ להפתח ולנחות הישר לתוך הזבל והבעיות. יצחק רבין שכיהן בעבר כראש ממשלה, נשאל פעם על ידי הכתבים שנילוו למטוסו, בעת שחזר מביקור בוושינגטון, שאלות הנוגעות למצב בארץ. "אולי תפסיקו לנדנד", נזף בכתבים. "תנו לי עוד כמה שעות לפני הנחיתה להתבשם מריחות וושינגטון"...

זה בדיוק מה שקורה וקרה לנתניהו. בארה"ב הוא היה מלך ובנמל התעופה בלוד, חזר ברגע אחד לבוץ ולרפש הפוליטיים, לשביתת הרופאים, למחירי הדיור הגבוהים ולכל הבעיות האחרות, שלא נעלמו למרות הנאום המזהיר... הכל המתין לו כאן בבית, וכאשר הוא נחת, יכול היה להרגיש מיד בריח הישראלי המוכר.

ולמרות כל זה מצב רוחו של נתניהו עדיין בשחקים. בשונה מועידת וואי, בה חזר עם ויתורים, וניסה לחפות על כך בהצהרות ימניות כבר בנמל התעופה, ובסופו של דבר נפל מהשלטון, הפעם הוא חוזר כמנצח. גם הסקרים לטובתו (ראו בהמשך). האמריקאים עשו לו כבוד.

בניסיון לפענח את פשר הכבוד הרב לו זוכה נתניהו בקונגרס (בשונה מהבית הלבן), צריך להגיע לשפה ולאנגלית שבפיו. האמריקאים אמנם מנומסים בדרך כלל כלפי האורחים מישראל, אולם הם בזים להם ולועגים עליהם מאחורי הגב, כאשר הם פותחים את הפה ומתחילים לדבר באנגלית רצוצה עם מבטא זר. זו הסיבה שהאמריקאים מזלזלים גם במנהיגים ערבים ובעוד מנהיגי מדינות זרות, המגיעים לארה"ב ונתקעים עם אנגלית שבורה.

נתניהו שונה מהם לחלוטין. הוא לא מדבר אנגלית אלא "אמריקאית". המבטא, הצלילים והדימויים שלו ערבים לאוזנם של מארחיו האמריקאים. סוף סוף מגיע מנהיג זר ומדבר בשפתם. אפילו ראשי ממשלות בריטים אינם מדברים בניב הנכון, אלא מדברים אנגלית עם ניגון בריטי. לנתניהו יש את ההיגוי האמריקאי, וזה מה שגורם להם להתלהב מהדברים. הנה מנהיג המדבר בשפתם, משמיע להם את מה שהם רוצים לשמוע. יודע לעשות הפסקות נכונות בין משפט למשפט, מגיע למשפטי מחץ במקומות הנכונים, ובעיקר עושה להם "כושר", ומרים אותם שוב ושוב על הרגליים.

נתניהו ידע מראש להיכן הוא מגיע והכין את כל הטריקים, כולל הבדיחות וההומור בתחילת הנאום. דיבורים זה הצד החזק שלו. לא לחינם המליץ בזמנו, אביו בן ציון נתניהו, למנותו כשר חוץ ומסבירן על של מדינת ישראל. האב מכיר את הבן ויודע את כישוריו. בארץ הבליטו אז את הדברים, כמי שהאב לא נותן אמון בבנו למשרת ראש הממשלה. בסביבתו של נתניהו אמרו אז, כי אביו התכוון, שבנו בנימין יהיה גם ראש ממשלה וגם שר חוץ...

כך או כך, נתניהו ניצח. הנאום מיצב אותו בעמדה חזקה ביותר בדעת הקהל בעולם, והדבר אמור להשפיע גם בבחירות הבאות, כפי שכבר מוכיחים סקרי דעת הקהל, בקטע הבא.

הסקרים מחמיאים

קואליציה יציבה: נתניהו חוזר עם מצע לקראת הבחירות הבאות

נאומו של נתניהו יהיה המצע שלו לבחירות הבאות. על כל מרכיבי נאומו, יבנה את הקמפיין הבא. מצד אחד מול קדימה ומצד שני מול ליברמן. נתניהו ימקם את עצמו ביניהם.

המצע יהיה רצון ללכת לשלום והסכמה למדינה פלשתינית, אבל בתנאים שלו — הסדרי ביטחון, הכרה במדינה יהודית, לא להסכם ולא לשיחות עם החמאס, ירושלים מאוחדת ("עם פתרונות יצירתיים"). נתניהו משוכנע שזו נוסחה מנצחת, שתביס מצד אחד את מופז ולבני, ומהצד השני את ליברמן והימין הקיצוני.

הכל מבוסס אצל נתניהו על סקרים. בשבוע שעבר לאחר נאומו בכנסת, בו החל לשרטט את הויתורים לקראת נאומו בקונגרס, קיבלו חברי הליכוד שיחת טלפון ממוחשבת בזו הלשון: האם לאור נאומו של נתניהו בכנסת, גברה התמיכה שלך בו, או פחתה. אם גברה — הקש 1! אם פחתה הקש 2!

לנתניהו היה חשוב לקבל את התמיכה לפני היציאה לוושינגטון, והתוצאות הצביעו חד משמעית כי הסיפרה 1 היתה יותר פעילה מאשר זו שנספרת אחריה. גם הסקרים הכללים מצביעים על תמיכה גוברת בנתניהו לאחר הביקור בוושינגטון.

סקר "מעריב טלסקר" שנערך אחרי נאום נתניהו בפני הקונגרס, העלה כי רוב הציבור הישראלי סבור אמנם שנתניהו היה צריך להכריז על תמיכתו במתווה הנשיא אובמה לשלום, אולם הדבר לא פוגע במספר המנדטים שיקבל הליכוד בבחירות, אלא דווקא מעלה אותם.

על פי תוצאות הסקר, אם היו נערכות השבוע בחירות היה זוכה הליכוד ב-30 מנדטים, לעומת 27 של קדימה, 16 ישראל ביתנו, 10 ש"ס, 8 עבודה, 6 יהדות התורה, 5 מרצ, 11 הערבים, 7 מפד"ל והאיחוד הלאומי יחד. מפלגתו של ברק לא מגרדת את אחוז החסימה.

גם מבחינת ההתאמה לראשות הממשלה, אין שינוי משמעותי. נתניהו מוביל על לבני 36.9% מול 28.3%. ליברמן מגיע שלישי עם 9.2% וברק נשרך אחרון עם 2.6%. במילים אחרות: יש פי ארבעה אנשים שחושבים שליברמן צריך להיות ראש ממשלה במדינת ישראל מאשר כאלה שתומכים בברק..

גם מדד שביעות הרצון הכללי מנתניהו, משביע את רצונו של ראה"מ. %42 שבעי רצון וזה הרבה. לבני לעומתו נחלשת ומקבלת 27% במדד שביעות הרצון.

לסיכום: נתניהו הפנים שהוא ראש ממשלה מטעם הימין, ומנסה לגלות עמדות פרגמטיות, אבל לא יותר מידי. הקואליציה שלו יציבה, הסקרים טובים ורק התקשורת עוינת. את זה אין ביכולתו לשנות. השבוע זכה אמנם לפסק זמן ממנה לאחר נאומו בקונגרס, אבל עם הגעתו ארצה, גם התקשורת תחזור להיות מה שהיתה. אין חדש במזרח התיכון. פרטים אצל שמעון פרס.

נאום מוסתר

לא יודעים: הכתבים לא ידעו דבר וחצי דבר על הנאום והסתפקו בניחושים

ראה"מ ואנשיו עבדו "שעות נוספות" כדי להסתיר מהתקשורת את הנאום המתוכנן בקונגרס. הם לא העבירו כמקובל את הנאום לפני הארוע, ולכן הכתבים נאלצו לגשש את דרכם ולדבר על הנאום המתוכנן בשפת הניחושים.

עוד קודם הנאום ציינו כי יהיה זה נאום בר אילן 2, או "נאום חייו" של ראה"מ. היו גם כאלו (ובהם אנו), שציינו על פי מקורותיהם, כי נתניהו עומד להכניס שורת מחץ בנאומו, שכולם ידברו עליה. שורה שתתווה דרך מדינית, ואין הכוונה למילים: "יהיו התנחלויות שישארו מחוץ לגבולות מדינת ישראל". בפועל זה לא קרה. שורת המחץ לא הגיעה, אבל היו כאמור בנאום הרבה דברים אחרים.

הכתבים כאמור ניסו לנחש, וציינו כי נתניהו יפנה בנאום לאבו מאזן, ישבור שמאלה, יבוא לקראת אובמה, ועוד ועוד ניחושים והשערות. הם התבישו להודות, כי אין בידם דבר וחצי דבר מהנאום, ולכן ציינו שעה קלה קודם הנאום, כי "עד רגע זה עוד עובדים אנשי נתניהו ללטש את הנאום".

הדברים אכן היו נכונים, אבל הכתבים חשו ממודרים. בדרך כלל בנאומים חשובים, הם מקבלים את עיקרי הדברים, כך שיקל עליהם להתארגן לקראת הארוע, תוך שהם מתחייבים שלא לפרסם דבר עד שהדברים יאמרו.

אחד הפרשנים הודה באופן חריג, כי הוא פשוט לא יודע מה הולך להיות. וכאשר כתב מדיני אומר "לא יודע" זה באמת מעלה תמיהה, משום שהכתבים מהסוג הזה, חושבים שהם יודעים הכל, גם אם הם לא יודעים דבר.

אפילו גדעון סער שהתארח באולפני החדשות והתבקש להגיב מראש על הדברים שיאמר ראה"מ, לא ידע מה לענות, ולכן אמר בדיפלומטיות: "שוחחתי אתמול עם ראה"מ והוא שלם עם עצמו". ובמילים אחרות: אני לא יודע מה הוא הולך להגיד.

הנאום החל איפוא ואיש לא ידע מה הוא צופן. רק לאחריו החלו הפרשנויות, תוך שחלק מהכתבים מתקשים "לסלוח" על המצב המגוחך בו נאלצו לעמוד, כאשר לא ידעו דבר על הדברים שראה"מ עומד לומר. הפרשנות שלהם היתה בהתאם, עד שבסופו של דבר נאלצו להודות, כי אכן מדובר היה בנאום שעשוי היטב.

שיעור ברטוריקה

המונולוג בנאום הפך לדיאלוג: כך הצליח נתניהו לרתק את שומעיו

הדפים שהחזיק בידו נתניהו בשעת נאומו בקונגרס, הראו את המשפטים הקצרים, מהם היה בנוי. גם מתנגדיו החריפים שלא הסכימו לתכנים, הודו כי מדובר ביכולת רטורית מיוחדת. הדוקטור תמר ברוש, מומחית לרטוריקה, התראיינה בתקשורת וציינה כי נתניהו הוא אחד המנהיגים המוכשרים בעולם בתחום.

לדברי דר´ ברוש, נאום נתניהו הדגים את כל עקרונות תורת הנאום בצורה כמעט מושלמת. "הנאום לא ישנה הסטוריה, אבל הוא היה עשוי היטב והיה זה שיעור ברטוריקה לכל המבינים".

לדעת דר´ ברוש יש לנתניהו יכולת מיוחדת להפוך את המונולוג לדיאלוג. "הוא בעצם שוחח עם כל אחד ואחד מחברי הקונגרס, שמר אותם ברמת קשב גבוהה ואמר להם דברים שהם רוצים לשמוע. הוא החמיא להם על הדמוקרטיה, ואפילו כשהייתה הפרעה לנאום הוא ידע איך למנף את זה לטובתו".

דבר נוסף בו ניחן נתניהו, הוא היכולת שלו ליצור אצל המאזין מולו את התחושה ששניהם נמצאים באותו צד. לצורך כך הדגיש נתניהו כיצד ישראל וארצות הברית עומדות ונאבקות יום יום, שעה שעה, יחד מול העולם השחור והמסוכן שמריע לטרור. הדברים הללו יצרו תחושה פסיכולוגית שיש שתי רשויות מהוגנות. מצד אחד ישראל וארה"ב ומצד שני העולם האכזרי. האמריקאים אהבו את הדימוי והתשואות היו בהתאם.

"בארץ, ואולי אפילו בעולם אין מי שמתקרב לנתניהו ביכולת הנאום שלו, אולי מלבד הנשיא האמריקני אובמה", אומרת דר´ ברוש. לדבריה, היום אין צ´רצ´יל ואין קנדי שהיו נואמים גדולים. גם מנחם בגין היה נואם מיוחד, שידע לפרוט על נימים רגשיים וידע היטב את תורך הנאום.

המתכון המנצח של נתניהו הם המשפטים שלו שבנויים לכל היותר משבע מילים. דר´ ברוש אומרת שגם קצב הדברים מעולה. הוא כאילו עוצר ומסמן לקהל, כאן צריך למחוא כפיים, כאן לעמוד. מלבד זאת הוא פונה בצורה נכונה ימינה ושמאלה, כך שאין חבר קונגרס שלא זוכה למבט, גם אם מדובר בחלקיק שנייה.

ולסיכום סבורה המומחית לרטוריקה, כי "הדברים של נתניהו נאמרו כמו קונצרט קולח". את התוכן ומה שיהיה בעתיד, את זה משאירים לפוליטיקאים ולמדינאים, ובעיקר לכלי התקשורת — המעצמה השביעית...

נאומים הסטוריים

האם הנאום שנשא נתניהו בקונגרס ימצא את מקומו בספרי ההסטוריה?

צמד המילים "ההסטוריה תשפוט", בא בהקשרים שונים. השבוע זה קשור לנאומו של נתניהו. ההסטוריה תשפוט, האם מעבר לנאום המלוטש, הוא גם עשה משהו בפועל, או שהדברים ישארו בגדר של נאום מיוחד ותו לא.

ההסטוריה מלמדת על נאומים ששינו את העולם. נאומו של מרטין לותר קינג I Have a dream, "יש לי חלום" היה כזה. נאומים נוספים שנכנסו להסטוריה הם נאומיו של צ´רצ´יל במלחמת העולם השנייה, בו לא הבטיח דבר אלא חזר על המילים שנכנסו להסטוריה: דם יזע ודמעות. צ´רצ´יל ביקש אז לעודד את רוח המערב במאבק נגד היטלר וניסה באמצעות המילים הללו ליצור רוח לחימה בריטית.

אותו צ´רצ´יל הגיע גם לנאום בגבעת הקפיטול ב-1941. היה זה מיד לאחר שכוחות אמריקאים נכנסו למלחמת העולם השנייה בעקבות פרל-הרבור. צ´רצ´יל דיבר בשם בריטניה שניצלה בקושי מתבוסה, בעת שעריה עברו את הפצצות הבליץ המפורסמות. המנהיג הבריטי הגיע אז לבקש את תמיכת האומה האמריקאית.

בביוגרפיה של צ´רצ´יל מוזכר כי הוא הזיע בכבדות בעת הנאום, וכאשר ירד מהבמה חטף התקף לב. עם זאת בספרי הסטוריה אחרים, נכתב כי צ´רצ´יל התבדח עם חברי הקונגרס למרות החורבן בלונדון.

"אילו אבי היה אמריקאי ואימי בריטית, ולא להיפך, הייתי יכול להיות כאן כמו אחד מכם", אמר צ´רצ´יל וגרם לכולם לצחוק. נתניהו שאוהב לקרוא הסטוריה לבטח קרא את כל הנאום של צ´רצ´יל בקונגרס, ואימץ לפחות את קטע ההומור. גם הוא החל בדברים קלילים ואט אט הגיע לעיקר.

נאום נוסף שנכנס להסטוריה היה נאומו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת הישראלית, לאחר שהגיע ארצה — "לא עוד מלחמה, לא עוד דם". גם לבגין היו נאומים הסטוריים, כמו נאום נגד השילומים מגרמניה, נאום בו קרא לחבריו שלא להגיב על הפצצת אלטלינה, וכמובן הנאום בככר העירייה בתל אביב, שנכנס להסטוריה הישראלית, בו יצא נגד דבריו של איש בידור, בו כינה את הליכודניקים בשמות גנאי גזעניים.

בגין השיב לו מנה אפיים והזכיר את הרוגי המחתרות, תוך שהוא נוקב בשמותיהם, ספרדים ואשכנזים כאחד, ואז בהתרגשות רבה צעק במלא גרונו "יהודים". נאום נוסף היה של יצחק רבין לפני הרצחו, בו קרא את מספרו האישי בצבא.

האם גם נאומו של נתניהו יכנס כאמור להסטוריה? הכל תלוי בתוצאה. אם אכן יקרה משהו (אין סיכוי) והפלשתינים יסכימו לחזור לשולחן המשא ומתן על פי המיתווה ששרטט נתניהו (אין סיכוי), או אז יכנס הנאום להסטוריה.

כיון שזה לא יקרה, והשלום לא עומד לפרוץ בפתח, יזכרו כולם שלנתניהו היה נאום מצויין בקונגרס, נאום בו זכה להמון תשואות ואהדה, וזהו. בשטח הכל ימשך כפי שהיה, בתפילה שלא יהיה גרוע יותר.

לא רואים מכאן

מאז ימי "האזרח המודאג", חל שינוי מהותי בעמדות נתניהו

ראש הממשלה נתניהו, אינו אותו נתניהו המוכר מלפני עשר שנים. ב-2002 בטרם שב לפוליטיקה הכריז על עצמו "אזרח מודאג" והתנגד באופן מוצהר וגורף למדינה פלשתינית בגדה המערבית. נתניהו הגיע למרכז הליכוד שעסק בסוגיית הקמת מדינה פלשתינית וקרא לשלילת הרעיון. בכך איגף את שרון מימין. ככל שעברו השנים עמדתו השתנתה, אף שלא הודה בכך מעולם.

בעודו בממשלת שרון התנגד להתנתקות, אך בצורה רפה. בכנסת הצביע בעד הממשלה, עד שבסוף פרש ממנה. לפני בחירות 2006, כאשר שרון נעלם מהמפה, האשים את אולמרט ופרץ, ראשי קדימה והעבודה כי הם עתידים להביא לוויתור ישראלי על בקעת הירדן. באותה הזדמנות התחייב כי הבקעה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ואין לוותר עליה.

השינוי חל עם חזרתו לכסא ראש הממשלה, בדיוק כפי שאמר בעבר שרון — דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. נתניהו תמך לראשונה במדינה פלשתינית בנאומו בבר אילן, וגם בנאומו בכנסת עוד קודם יציאתו לוושינגטון. אפילו ההשארות האזרחית בבקעת הירדן כבר אינה מוחלטת. בפועל העמדה של נתניהו קרובה היום לעמדתם של הציר ברק-מרידור שרי השביעייה, ולא כמו עמדתם של בגין-יעלון.

בנאומו בקונגרס האמריקאי המשיך את השינוי שחל בו. לראשונה עמד ראש ממשלה ימני, ואמר כי הוא תומך בהקמת מדינה פלשתינית. נתניהו אמנם הציב תנאים, אבל הרעיון בבסיסו — תמיכה בדבר שבעבר התנגד לו נחרצות. הוא לא הסתפק בכך, ואמר כי הוא יהיה הראשון להכיר במדינה כזו, וכן אמר שאין למדינת ישראל רצון לשלוט בעם זר, ויש לו שאיפה להעניק לפלשתינים מדינה חופשית ומשגשגת. כמו כן הבהיר כי "מדינת ישראל תהיה נדיבה מאוד בחילופי שטחים".

נתניהו הקפיד להציב את התנאים שלו, וכך עטף את כל הויתורים. זאת כדי לא להיות חשוף להתקפות הימין. לפיכך הדגיש את רשימת הלאוים: לא לקווי 67´, לא לויתור בירושלים, לא לזכות השיבה, לא לשיחות עם חמאס. אולם בשורה התחתונה, העניק נתניהו התחייבויות שיתכן כי פעם יצטרך לשלם.

נתניהו מודע לתוצאות נאומו. מתנגדיו מימין, החכי"ם דנון וחוטובלי, שמיהרו לכנות את נאומו, ישמעו מאנשיו, כי נתניהו היה ראה"מ הראשון שהעז להתעמת מול הנשיא האמריקאי סביב גבולות 67, ללא פחד, מול המצלמות בלב ליבו של הבית הלבן — בחדר הסגלגל. כמה מנהיגים יכולים לומר כי העזו לנהוג כך. נתניהו גרם לאובמה לחזור בו בנאום מתקן מול ועידת איפא"ק. לפיכך לא ניתן ללמדו, מהי אחריות לאומית, ומיהו הוותרן המדיני.

מנגד יוכל לומר לאנשי השמאל, כי הוא הציג בנאומו מתווה מדיני שרבים מאנשי קדימה והעבודה יכולים לחתום עליו. הנאום הזה יכול להוות בסיס למו"מ קואליציוני, לא פחות מבסיס למו"מ מדיני. יש יותר סיכוי שלבני ומופז יכנסו לממשלה מהאפשרות שאבו מאזן יגיע למו"מ. "עכשיו תור הפלשתינים לעשות מעשה" יאמר להם נתניהו.

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

חיזוק האוהל — 575 חברי הקונגרס משני הבתים, התאחדו סביב נאומו של נתניהו והריעו לו ממושכות. לאחר מעשה, כאשר היה עם יועציו, סיפר נתניהו כי אין לזלזל באחדות הזו. הארוע הזכיר לו את ימיו מהטירונות בצבא ובעיקר את השירות שלו בסיירת. "כאשר מקימים אוהל סיירים", סיפר נתניהו, "חשוב לתקוע היטב את היתדות באדמה. מספיק יתד אחת שמשתחררת, וכל האוהל עף ממקומו". והנמשל לפי נתניהו: מדינה ישראל נתונה זה שנים למסע נגדה ולנסיון האויב לסלף את ההיסטוריה. "בנאום חיזקנו את כל חלקי האוהל". המאהל הישראלי.

 סדר עדיפות — שלושה דברים עומדים להתרחש בספטמבר הקרוב. הדיון באו"ם על המדינה הפלשתינית, בחירות חדשות במצרים, והפרימריז בעבודה. מה הכי חשוב? זה ברור ובכל זאת תלוי את מי שואלים. בסניף העבודה בגבעתיים, שלבש השבוע לפתע חג, כאשר הגיעו לשם המתמודדים לשאת דברים, בטוחים שהבחירות הפנימיות זה הדבר החשוב ביותר. כל השאר מתגמד. צריך היה לשמוע השבוע את עמרם מצנע, המתמודד על ראשות העבודה, מדבר לפני קשישי הסניף. מצנע תקף את נתניהו ולא פירגן על נאומו בקונגרס. "נתניהו מסכן את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית", אמר. גם עמיר פרץ נאם בפני הסניף, ודיבר נגד ברק. הוא כינה את מפלגתו החדשה: "מסעדת העצמאות", בגלל האוכל הרב שהוגש בערב השקת המפלגה... בעבודה בטוחים איפוא שהם הנושא החם לקראת ספטמבר, כל השאר מתגמד.

 הרכב נתקע — זה לא היה השבוע של אובמה. מצד אחד נשא נאום מדיני קשה, התעמת מול נתניהו בבית הלבן, נאלץ לחזור בו בנאומו בועידת איפא"ק, ואז יצא לאירופה, כדי לשמוע את נתניהו נואם בבתי הקונגרס אצלו בבית. ואם זה לא מספיק, פורסמה תמונה מביכה שהראתה כיצד רכב השרד שלו, המאובטח והמאובזר בעולם, הרכב שנוסע על צמיגים משופרים, חסין אש, חסין כדורים ופצצות, רכב עם אספקת חמצן עצמאית ומערכת תקשורת משוכללת, לא מצליח להתגבר על מהמרה קטנה בכביש. התמונה הראתה כיצד הרכב נתקע על רמפה קטנה בלי יכולת לזוז, ביציאה מהשגרירות האמריקאית באירלנד. עד עתה לא ברור אם אובמה היה ברכב, או שחמק ברכב אחר.

 אובמה ואוסמה — רושם חיסולו של בן לאדן נותר בביקור של נתניהו בוושינגטון. רושם זה ניכר בעת שנתניהו ואנשיו שהו בבלייר האוס, לאחר העימות המתוקשר מול אובמה. לשכת ראשה"מ הפיצה תמונה מתוך הבית, בה נראו יושבים אנשי נתניהו כולם סביב שולחן ומקיימים התיעות. היתה זו תמונה הדומה לזו שבה ישב הנשיא עם אנשיו בשעה שבן לאדן חוסל. סביב השולחן נראו יעקב עמידרור ראש המל"ל, מזכיר הממשלה צבי האוזר, הדובר גידי שמרלינג, היועץ רון דרמר, ראש הלשכה גיל שפר, דובר נוסף רוני סופר ועוד כמה אנשי הפמלייה. התמונה נועדה להדגיש את עבודת הצוות של אנשי נתניהו, בהשראת תמונת החיסול. בין אובמה לאוסמה.