כותרות TheMarker >
    ';

    על אם הדרך

    נעים מאוד, אני שמוליק, מורה דרך המתגורר באזור המרכז. הבלוג בא לתאר מקומות, תופעות טבע, מקומות הסטורים, סיפורים אנושיים וכד' שניתן למצוא בדרך. בדרך לאן? זה יכול להיות בצד כבישים בין עירוניים, בדרך לעבודה באחד מרחובות העיר, לפעמים אפילו ליד הבית.
    הערה טכנית קטנה. בשל שיקולים של זכויות יוצרים, הצילומים שיצורפו לפוסטים השונים הינם צילומים שלי, אלא אם כן אציין אחרת.

    כעת, לאחר ההקדמה נותר לגשת לעבודה. עלי מוטל לכתוב ולצלם, ואני מקווה שאתם תקראו, תיהנו, ובפעם הבאה בדרככם ממקום למקום, תזהו את המבנה הזה, שמעולם לא שמתם לב אליו, ותחייכו אליו משמע היה מכר ותיק.

    ארכיון

    0

    חאן שער הגיא

    4 תגובות   יום שישי , 27/5/11, 11:04

    ''

    ''

    ''

    ''

    ''

    הנוסע לירושלים דרך כביש מספר 1, מבחין מול תחנת הדלק  בכניסה לשער הגיא, בשני מבנים ישנים.  המבנה הקרוב לכביש הוא חאן שער הגיא, והמבנה שמעליו הוא בית משפחת כותנה.

    עד שנות השישים של המאה ה- 19 לא היתה הדרך בין יפו לירושלים סלולה.  אברהם משה לונץ מתאר את הדרך בספרו נתיבות ציון וירושלים (יצא בשנת 1876):   "עד לסלילת הדרך, היו עוזבים רוב הנוסעים את יפו בשתיים אחר הצהריים, ובחצות הלילה היו מגיעים לבאב אל וואד, שבשנת 1869, הייתה בשער הגיא רק סוכה קטנה ובה מעין בית קפה. שם התגוללו הנוסעים בחול וברפש עד עלות השחר. עבור מנוחה זו נאלצו לשתות כוס קפה ולשלם במחירה 1 גרוש. כי אלה שלא אהבו לקבל את "הטובה" הזאת זכו למכות ואחר כך הוכרחו לשלם. לאורך הדרך שלטו שליטים מקומיים, שהיו שודדים את העוברים ושבים ".

    בשנת 1867, החליטו השלטונות העות'מנים לסלול את הדרך בין יפו לירושלים.  אומנם תל אביב עוד לא היתה קיימת, אך באותה תקופה היה נמל יפו השער הראשי לארץ ישראל, ותנועת הצליינים עברה בדרך שבין יפו לירושלים.  בנוסף, כשנתיים לאחר מכן היתה אמורה תעלת סואץ להיחנך, וכבר היו מגעים לתאום ביקורו של הקיסר האוסטרו הונגרי, פראנץ יוזף, בירושלים בדרכו חזרה מסואץ למולדתו.  היה ברור שהקיסר יעגון ביפו ומשם יעשה את דרכו לירושלים, והסולטאן התורכי נתן הוראה להכין את הדרך לקראת הביקור המלכותי הצפוי.  הסלילה בוצעה באמצעות עבודות כפיה.  תושבי ירושלים והכפרים בסביבה נאלצו "לתרום" חמישה ימי עבודה בכל חודש.  מי שידו היתה מספקת, יכל היה לפדות את עצמו מהגיוס.  בהתאם לטכניקה באותה תקופה, הכביש לא נסלל אלא רוצף באבנים.   העבודה הסתיימה בזמן, ומרכבתו של הקיסר היתה למרכבה הראשונה שעשתה את דרכה לירושלים מאז התקופה הביזנטית. השלטונות לא הסתפקו בריצוף הדר.  על מנת להגן על העוברים והשבים מפני אותם שליטים מקומיים שהוזכרו אצל לונץ, הוקמו 17 מצדיות שאוישו בידי "באשי בוזוקים" – אנשי צבא לא סדיר ששימשו בתפקידי שיטור, והגנו על הדרך. 

     

    למרות שיפור הדרך, עדין נמשך המסע בין יפו לירושלים יומיים, ולכן הוחלט להקים בכניסה לבאב אל ואד חאן.  החאן הוקם באותו מקום בו היתה הסוכה שתוארה על ידי לונץ.  מבנה החאן הוא בעל שתי קומות.  הקומה הראשונה שמשה כאורווה לסוסים ומחסן סחורות, והקומה השניה שמשה ללינה עבור אורחי החאן ולפעילות בית הקפה.  שכירת מיטה, (במידה והיתה פנויה) עלתה פרנק וחצי, שאר הנוסעים נאלצו להצטופף בחינם בצריף עץ שהוקם מול החאן, והיום לא ניתן לראות ממנו אף שריד.  כל הנוסעים אולצו לקונת כוס קפה שמחירה עמד על חצי גרוש.  מי שלא רצה לשתות אולץ גם הוא לשלם, ואנשי החאן היו שופכים את תכולת הכוס מול עיניו.  ש"י עגנון תאר את החאן בספרו "תמול שלשום":

    "כאן במקום זה עומד בית ישן, מטבורו ומטה הוא אורווה ומטבורו ומעלה הוא בית קהוה.   דולקת כירה גדולה ועלייה כמה קומקומים גדולים. עמדו כמה נוסעים ונכנסו. מקצתם השתטחו על הקרקע ומקצתם בקשו מקום לעצמותיהם.

    "כל המקומות כבר תפוסים. זה שוכב בצידו של זה, וזה ידיו על כרסו. זה מקופל כעובר במעי אמו, וזה ראשו על כרסו של זה ורגליו לצד חוטמו של חברו. משרתי הבית ממהרים ורצים, ובידיהם כוסות וקיתוניות של קהוה, ושופכים חציים על הישנים ומוזגים חציים לערים, בין שרוצים לשתות ובין שאינם רוצים לשתות ומשלמים על כורחם פי כמה מרובה משכוס קטנה זו שווה. והם מתרעמים על עצמם שנכנסו למערת פריצים זו, והרי יכולים היו לעשות כשם שעשו אחרים שנשתיירו בתוך העגלה ואין עליהן שכר קהוה.

    "באותה שעה עומדים משרתי הבית ומשרתים את ישני העגלה, בין שרוצים לשתות בין שאין רוצים לשתות ומשלמים על כורחם פי כמה מרובה משכוס קטנה זו שווה, ומתקנאים באחרים שנזדרזו ונכנסו לבית".

    בנוסף לפעילות האירוח, פעלה בחאן תחנה לגביית מיסים.  כאשר הבינו השלטונות שההכנסה ממיסים נמוכה מדי, הם שינו את הגישה.  במקום שישב שם פקיד מדינה, הם החכירו את גביית המיסים למרבה במחיר.  המס נגבה בארבע תחנות:  יפו, רמלה, שער הגיא וירושלים.  שיעור המס השתנה בהתאם לכלי התחבורה:  שלושת רבעי הגרוש לחמור, גרוש וחצי לסוס, שני גרוש לגמל ו- שישה עשר גרוש לעגלה רתומה לסוסים.  הכנסות המס שמשו למימון תחזוקת הכביש והמצדיות, וכן למימון בית חולים בירושלים.  אחד מחוכרי המס היה יהודי בשם יצחק רוקח.  בשנת 1884 הוא הורה לבנו, שמעון רוקח, לעבור ליפו על מנת לייעל את גביית המיסים ממשתמשי הדרך.  שלוש שנים לאחר מעברו ליפו יסד שמעון רוקח את נווה צדק, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו.

    בראשית שנות התשעים קנתה משפחת כותנה הערבית את האדמה בסמוך לחאן, ובנתה את ביתה מעל החאן. 

    בשנת 1892 נחנכה מסילת הברזל שקישרה את יפו לירושלים.  פעילות הרכבת הורידה את נפח התנועה בכביש, וההכנסות מהחאן ירדו בהתאם. 

    במהלך מלחמת העולם הראשונה ננטש החאן.  לאחר סיומה הוחכר החאן טודרוס ורשבסקי, שגר בו עם בני משפחתו.  במהלך פרעות 1921 נתן מוכתר הכפר דיר איוב מקלט בביתו לורשבסקי ומשפחתו.  שבוע ימים הם שהו בבית המוכתר, ולאחר מכן חזרו לחאן, אולם אישתו של ורשבסקי סירבה להמשיך ולגור שם והחאן שוב ננטש באופן סופי.  ה"דייר" הבא היה הצבא הבריטי.  בשנות השלושים שימש מבנה החאן כקנטינה עבור החיילים הבריטים שנסעו בכביש.  בבית כותנה נמצא תנור אפיה גדול, שככל הנראה נבנה עבור אותה קנטינה.  בזמן המרד הערבי הגדול, שימש החאן כתחנה עבור הנוטרים ששמרו על שער הגיא. 

    לפני מספר שנים הוחלט להקים במבני החאן ומשפחת כותנה מרכז מבקרים עבור פארק יצחק רבין.  הוכשר מגרש חניה, והחלו לשפץ את מבנים.  מסיבה שלא הצלחתי לגלות,  הפרוייקט הופסק לאחר השקעה של כשמונה עשר מליון ₪.  היום יש שלט בכניסה למגרש החניה (הכניסה היא מכביש מספר 3), בצמוד לשער נעול החוסם את מגרש החניה.  גדר נפולה מקיפה את המתחם, וניתן לראות שרידים של מערכת השקיה עבור גינה במקום.  שני המבנים, החאן ובית משפחת כותנה נטושים, שוממים ומתפוררים. 

    בתמונות  הראשונה והשניה ניתן לראות את החאן, כפי שהוא נראה היום מכביש מספר 1.

    בתמונה השלישית ניתן לראות את הקומה הראשונה מבפנים.

    בתמונה  הרביעית ניתן לראות את החאן בתקופה העות'מנית.  מקור התמונה הוא מספרו של יהושע בן אריה "עיר בראי תקופה".

    בתמונה החמישית ניתן לראות את המצדית שנמצאת בצד השני של הכביש, כמה עשרות מטרים צפונית מערבית לתחנת הדלק.  את המיצדית לא ניתן לראות מכביש מספר 1.   זוהי אחת מ- 17 המצדיות שהקימו התורכים על מנת לשמור על הכביש.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/3/12 20:57:
      כתבה מאירת עיניים. החאן יפה ומעניין. כרגע יש שלט שאוסר על הכניסה, והאיזור מלא עשבים גבוהים. ניתן לראות בו כמה סוגי בנייה, מה שמרמז שהתורכים לא היו הראשונים שבנו שם. חבל שלא מפתחים את האתר וחוקרים אותו.
        10/6/11 20:15:
      תודה על התיעוד ההיטורי של המקום, נשמע אפילו יותר יעיל וממצא (רכבות גביית מיסים) מן ההווה
        27/5/11 18:22:
      תודה. אני חושב שהשאלה היא לא למה אנשים נוסעים לחו"ל, אלא למה הם לא מטיילים בארץ? בהקשר הזה אני חייב להתוודות. לפני כעשר שנים טסתי ללונדון, וכמובן שביקרתי באגף הארכיאולוגי של הבריטיש מיוזיאום. כשנתיים שלוש לאחר מכן טסתי לניו-יורק וכמובן שביקרתי באגף הארכיאולוגי של המטרופוליטן מויזאום. רק אחר כך נפל לי האסימון שמעולם לא טרחתי לבקר באגף הארכיאולוגי של מוזאון ישראל. אז אם בארזים נפלה שלהבת...
        27/5/11 11:17:

      יפה ומוכר, אבל השאלה למה אנשים נוסעים לחו"ל?