כך אמר המדריך שלי פעם. האם ניסה לצנן את השאיפה להגיע כבר אל הכנרת בריחוף או להרגיע...שבסופו של דבר נצליח? אחרי שטעמתי בעונה הקודמת קצת מהתחושה של לעבור מרחק, לנחות במקום לא ידוע, לראות את הכנרת מלמעלה, ברור שרציתי כבר להגיע. כל פעם שיצא לי לנסוע לכנרת בחורף ובתחילת עונת המעבר הסתכלתי בגעגועים אל הדרך שפעם עשיתי מהאויר. הסתכלתי בכמיהה לעבר הכנרת שנגלית, הנוף הזה שידעתי שעוד יבוא הרגע שבו אחייך אליו מלמעלה.
עונת המעבר קצת זזה לה השנה ולקח זמן עד ששוב ביקרתי בתבור. באותו ביקור טסתי גרוע. הגעתי לגובה המנזר אבל פחדתי שאני נסחפת מדי ולא נמצאת "במקום הנכון". חזרתי קדימה ואיבדתי גובה שלא הצלחתי להציל שוב. פספוס גדול אבל למדתי גם משהו.
משבוע לשבוע ופתאום יש גשם ביום שישי. רוח חזקה. רוח שלא בכיוון, המון נסיעות בלי לטוס והייאוש ממש נתן את אותותיו שאיזה ספורט מעפן זה. כל כך הרבה נסיעות למרחקים וגם כשטסה, לא תמיד טסה טוב. לא תמיד מרוצה. מזמן לא הייתי מרוצה... וכך מערבולת של מחשבות כפירה התגנבו לליבי.
הסתכלתי בפורום של בית הספר שלי וראיתי שמתוכנן שיעור ליום חמישי הקרוב. מבט זריז בתחזית לא בישר יום מדהים במיוחד. אבל מה לעשות? חייבת כבר לנסות להיות באוויר שוב. בעבודה הסתכלה עלי הבוסית ואמרה "יש רוח היום לא? מזמן לא אמרת שאת הולכת לטוס..." עניתי "מחר אני לא מגיעה לעבודה!". איך זה נפל עליי? בדיוק בזמן היא שאלה. היא התכוונה להברזות הקטנות שלי, כשהייתי הולכת לטוס ברכס נתניה או בארסוף. מה אעשה שזה כבר לא מושך אותי? זה נחמדדדד אבל כבר לא מספק את הסחורה.
כמה ימים קודם לכן, בעלי חזר מהמילואים והתפננו לשיחה שקטה בסלון. "זוכר שאמרת שתבוא איתי יום אחד למצנחים?". הוא: "אני אמרתי דבר כזה?" אני: "כן. אמרת שתיקח יום חופש וביום חמישי אתה בחופש...." הוא: "אז ניסע שנינו? נעשה לנו יום כיף?" אני כבר התחלתי להתלהב...."כן! נלך גם לאיזה מקום לאכול....אבל מה תעשה שם? לא מפריע לך להתייבש? וחם...אתה יודע מה. לא משנה...עזוב." הוא: "למה? ניסע. נהנה מהנסיעה ביחד". אני: "באמת?" הוא: "כן" אני:"סבבה" הוא: "סרט?" אני: "יאלה תשים".
איזה יופי, חשבתי לעצמי. הוא יבוא איתי פעם ראשונה לתבור. יותר מאוחר הסתכלתי בתחזית וראיתי שיתחילו התנאים קצת מאוחר. חשבתי על החוגים של הילדים אחר הצהרים. חשבתי על השבת האחרונה. שהרוח הייתה אמורה להיות בסדר ובפועל הייתה צפונית מדיי. עברנו למבוא חמה. רחוק יותר. מה יהיה עם הילדים? אבל עוד לא אמרתי כלום. ביום רביעי בעלי חזר מוקדם. זהו, השתחרר מהמילואים. נסענו כל המשפחה לים. "אז מה? מחר אני בחופש. את יכולה לקחת את המכונית שלי." הסתכלתי עליו והיה לי ברור שהוא שכח שהוא אמור לבוא איתי לתבור. אחרי שזה קרה כבר פעם שניה הודעתי לו שהוא משוחרר. לכאורה רעיון נחמד...בעלי יצטרף אלי...בפועל הוא יתייבש שם ואולי אפילו אתרכז פחות טוב בטיסה.
התקשרתי בערב למדריך שלי ושאלתי אותו אם הוא בטוח לגבי התנאים הצפויים למחר. כבר התרגלתי לנסיעות החינם האלו. הבעיה היא עם ימי החופש...שאין לי. "אז מה אתה אומר? יש יותר מדי עננות ו..."
תחנת הדלק בדבוריה. פיפי אחרון לפני שעולים להר. האנשים בודקים את המצב רוח שלי. את הפנים...אבל אני מחויכת. לפני שהמדריך שלי הספיק להגדיר את המטרות של אותו היום הצהרתי אני על שלי. "החלטתי להנמיך צפיות והיום אהיה מרוצה מלרחף 20 דקות!". אחרי כמה שבועות מעצבנים של מזג האוויר מוזר זה בהחלט היה נראה לי סביר. לשם שינוי המדריך לא הגדיר משהו אחר...בדרך כלל הוא מוציא מני מפות. מסמן כל מני דברים שרק גורמים לי להרגיש שהבחור אופטימי למדיי. איפה הישובים האלו ואיפה אני.
יצאתי ראשונה לחקור את האוויר. הרבה יותר רגוע לרחף ביום חול. אין צפיפות ולחץ באוויר ובעמדה. עוד מצנח יוצא ועוד ועוד עד שהמדריך שלי נותר אחרון על הקרקע. הוא מציע לחפש תרמיקות בחוץ אבל אני לא עוזבת את ההר. מצאתי לי את המקומות שלי, המקומות בהם כל כמה דקות יש תרמיקות נחמדות ולא העזתי לוותר. פחות או יותר שומרת על אותו גובה, הזמן עובר ואני לא מוצאת שום תרמיקה רצינית שאיתה אעזוב את ההר.
מתסכלת לעבר א' שנראה שתפס משהו טוב. הנה, הוא עזב את ההר אבל אני חזרתי אליו. מצנח הולך ומתרחק לעבר העמק הלא נודע. איזה מראה יפה זה. לא הייתי לחוצה לצאת. הרגשתי שהייתי כבר זמן רב באויר. אני את שלי עשיתי להיום.
היה קטע משעשע שבדיוק קרס לי קצת המצנח ונשמעו יריות ללא הפסקה. זה נשמע קצת מפחיד בהתחלה. חשבתי שאולי יש איזה מטווח בסביבה. מסתבר שאין. כנראה מישהו חגג שם למטה.
המדריך שלי גם עלה לאוויר. איך שהוא יצא רק הסתכלתי איך הוא טס. פחות התרכזתי בטיסה. Watch and Learn. טוב...טס צפונה מעל הכפר. נו, אמר לחפש בחוץ...נו...עדיין יותר גבוהה ממנו. הנה, הוא תפס משהו. ברור שלא היה טעם להגיע למקום שלו. אני כל כך איטית. עד שהייתי מגיעה התרמיקה הייתה מתה. לכמה דקות היינו בתרמיקה יחד. הוא עם מצנח מגניב משייט לו מקצה לקצה של התרמיקה בקלילות ואני מסתובבת כמו עם עגלה רתומה לחילזון.
שמונים אחוז מהדברים שאמר נשמעו כמו "בחחחשששש בששצצצצש". לא שמעתי כלום. הוא סימן לי כל מני דברים עם הידיים. פירשתי את זה "תמצאי כבר תרמיקה נורמאלית....תסובבי בה עד צאת הנשמה ותצאי כבר ממהר". בפועל הוא התכוון "צאי כבר מההר דרומה, חפשי משהו ואז תצאי". מה לעשות. עוד לא מבינה אבל מצאתי לי את התרמיקה שלי. המדריך היה די רחוק ממני ויצאתי מההר. המשכתי להסתובב ולהסתובב בתרמיקה. עוד לא שמעתי את הואריו מילל וזה היה מצויין. מידי פעם היה שקט והבנתי שאיבדתי אותה. טסתי קצת לצדדים עד שמצאתי שוב. לבד לבד הגעתי מעל הישוב גזית. איבדתי גובה אבל לפתע מצאתי משהו. התחלתי שוב לעבוד. להתעקש! היה פעם סרטון שראיתי עם איזה טייס מגניב שקיבע את הברקס כדי להמשיך להסתובב לו בתרמיקה בלי מאמץ. לי זה היה ממש עם מאמץ. הצואר, הידיים, הכל כבר כאב. "מי זה שם מתרמל מעל גזית?" שוב ושוב שאלו בקשר. מה עכשיו? איך אני אענה. ניסיתי להתעלם אבל האיש שם התעקש. הפסקתי לעבוד...עזבתי רגע את הידיים מהברקסים וצייצתי "זאת אני אבל אני לא יכולה לדבר עכשיו. אין לי PPT". כל הזמן בדקתי את השבילים למטה, שיש לי מספיק גובה כדי לחתוך לאיזה מקום נורמאלי...
המשכתי לעלות ולעלות והנה מצנח התקרב אלי. המדריך שלי. "תמשיכי תמשיכי וגחחחחחחתתצצצצצצ" שוב לא שומעת טוב. "רוח צפונית. נתפוס עוד גובה ואז נעזוב את התרמיקה ונחתוך". מזל שאת זה שמעתי טוב. זה היה ממש כמו חלום לא להיות ממש לבד באוויר. לדעת שמהטיסה הזו יצא הטוב ביותר כי אני עם מדריך צמוד. הרגשתי שעד לרגע שהמדריך הגיע לא עשיתי טעויות. לא ויתרתי לאף תרמיקה. לא המשכתי מרחק על חשבון גובה.
הייתה תרמיקה אחת שהייתי כל כך ממורכזת, הסיבוב היה כל כך מהיר בתוכה שחששתי שעוד רגע אני אכנס לאיזה ספירלה שאני עוד לא יודעת איך יוצאים ממנה. לאט שיחררתי את הברקסים ואז המשכנו בגלייד הלאה. הצלחתי להבין מדברי המדריך בקשר שכדאי להשתמש ב- speed system כדי לחמוק מהר יותר מסינקים (זרמי אויר יורדים). בתיאוריה אני יודעת שרצוי להשתמש במערכת האצה כשאני בסינק. בפועל אני יודעת שאם הייתי טסה לבד לא הייתי חושבת להשתמש. הייתי פשוט מחכה לתרמיקה הבאה. זה היה קצת מצחיק. טסה עם מערכת ההאצה. מרגישה לרגע עילוי, עוזבת לאט את מערכת ההאצה ומסתובבת.
כנרת, הנה הגעתי אליך!!! פתאום חשבתי שלא צילמתי כלום. שלפתי את הטלפון הנייד ובזריזות צילמתי קצת. "את רוצה להמשיך הלאה לאון?". אני, מה אכפת לי איפה בדיוק לנחות? שיהיה באון. חוקרת את שדות הנחיתה. מה יהיה נוח? הנה תחנת הדלק. מסתובבת כדי לאבד גובה. שיניתי את דעתי. השדה המרוחק יותר נראה נוח יותר. מתעצלת לעשות שמיניות. בוחרת להגיע לקצה השדה ואז פיינל ארוך כאלו שאני איזה BOING בנחיתה. מודה שהזנחתי בנחיתה...אבל הכול היה בסדר. שעתיים ועשרים דקות באוויר. אושר עילאי. טלפון ראשון לבעלי. "אני בכנרת!". |