הבלתי ניתפס.  ג'ודי ניסתה בדרכה שלה להרגיע את קאדו. ניכר היה בה, בבת הניסערת, שגם עליה עוברים רגעים לא קלים.  האם ברגישותה העצומה, היטיבה להבין ללב בתה הכועסת."חמדתי, אני אמא  שלך למרות שאת נורא רוגשת"אמרה לבתה ברוך."אמא יש רק אחת, כן מתוקה, וזו אני.  נכון שלא אני ילדתי אותך, וזה מכאיב לי מאד"."אז את רואה? "הטיחה קאדו."את לא ילדת אותי, "היא הידקה אל לוח ליבה  את ליבי בובתה."לא יצאתי מהבטן שלך, וזהו. אז אני אברח מכאן, ואמצא אותה, את האשה שילדה אותי.  אתם הרסתם לי את החיים". המשיכה בהיסטריה, ןשטף דיבורה היה זועם."אם לא היתם לוקחים  אותי  לאימוץ, היא היתה חייבת לחזור ולקחת אותי . אתם אשמים".ג'ודי כמו היתקפלה תחת הזעם ,אך ידעה ,שאסור שדברי קאדו ישארו  ללא תגובה הולמת מצידה. היא קרבה לבתה וליטפה את ראשה. אט אט חיבקה אותה, ואמרה לה ברוך"את שלנו מתוקה, ותהיי הבת שלנו לעולמים .אני אמא שלך,ואבא הוא האבא שלך, ונכון, שאשה טובה אחרת ילדה אותך, אבל היא לא יכלה לגדל אותך"."קאדו פנתה לאמה בפנים דומעות וכואבות"אבל לך יהיה עכשיו ילד, שיצא מהבטן שלך, ואת תאהבי אותו ,נכון?"ובכן, בזה הענין, החליפה ג'ודי מבטים עם אדם בעלה. פתאום, כמו שלחה  לה ההשגחה העליונה,  רעיון מבריק.ג'ודי שלפה מארנקה  את תעודת הזהות שלה, ושל אדם. "הביטי היטב"הושיטה את אצבעה לתעודות. קאדו גחנה, מגלה בבירור ענין רב ופליאה גדולה וג'ודי ביקשה בליבה, שאכן תהיה זו המסילה שתוליך לליבה של הבת."הנה, אתן רשומות כאן, את ושיר. רואה? כך זה ישאר לעולמים.וכשהתינוק או התינוקת  יולדו, גם הם יהיו רשומים כאן, כל המשפחה כולה.   " "הראי לי שוב, "ביקשה ,תבעה  קאדו ,מניחה את אצבעה  על השמות, היא קראה לאם, משננת לוחשת לעצמה, את הכתוב בתעודה,ונראה היה שאכן, תשובתהזו של אמה, הניחה לבסוף את דעתה. קאדו למדה כבר   בכיתה אלף, והאותיות התעודת הזהות היו מוכרות לה, וכך סיכמה את הענין"  אז, בסדר גמור.אם אני ושיר כתובות פה ,זה בסדר גמור". ג'ודי הודתה לאל הטוב והמטיב, על ששלך לראשה את הרעיון הנפלא הזה של תעודות הזהות, ורק עכשיו חשה, עד כמה היא מותשת, ורצוצה  כאילו סיימה זה עתה קרב קשה.  ג'ודי ביקשה עכשיו בסך הכל, רק רצתה לקום ולהתישב על הכורסה המרופדת  על מנת   להיטיב את ישיבתה. ואז זה בא.  היא כמובן לא יכולה היתה שלא להרגיש בו, הכאב החד. הוא כמו חתך  בה, בגופה כמשסף אותו בסכין חדה. הרופא ציוה עליה לשמור ."רק זה חסר לי עכשיו"חרדה ג'ודי. היא מחטה לאיטה את אגלי הזיעה שביצבצו על מצחה, וניגרו על פניה פלגים פלגים, היא נישכבה בכורסה ככל שרק ניתן, אך הכאבים לא הירפו.  כמו להרגיז, הם הלכו ותכפו, ממלטים מפיה גניחות כאב,על אף שניסתה ככל יכותה להימנע מהן, שלא להדאיג את בני ביתה. עתה, שוב, שלא מרצונה, שבה וניפלטה מפיה המיוסר, גניחת כאב.  קאדו כבר פרשה לה לחדרה, גוררת אחריה את כלבתה הנאמנה.אדם, זה טרח במיטבח.  הוא היטה אוזנו, אך פטר את הרחש בהינף יד. לא, ודאי רק נידמה היה לו, כי שמע את אשתו מושכת באפה. הן אך לפני דקות מיספר הניח אותה בריאה ושלימה, ואז, היא הגיעה לאזניו , הנאקה.כן כן.זו הגיע ה הפעם באופן חזק  וברור ,ולא היה ניתן לטעות בה.  כהרף עין חש לחדר, ומיד ראה.אז בינתים, חברות וחברים קהל ניפלא שכמותכם, שבת שלום.  ואנא, המליצו בבקשה  אם ניראה לכם הסיפור ראוי.  ובתודה,בינתים ,ולהתראות.