אם יש משהו שיכול לטלטל אותי עד יסודותי זו נוסטלגיה.

והקטע של נוסטלגיה זו דרכה להתגנב מאחוריך כמו נינג'ה מחוננת

ככה בלי שאתה שם לב באמצע היום, בזמן שאתה לתומך חי את שגרתך היומית,מתגנב לו שיר משום מקום וזורק אותך דרך  מחילת הארנבת לזמן אחר, זמן טוב,רע,מביך,מרגש,מכעיס, זמן של חוסר אונים וזמן של שמחה גדולה ,נדיבות לב וחום, בכי הורמונולי בלתי נשלט של נעורים ותחושה נוגה של כל "האפשרויות פתוחות וכלום לא יעצור אותי לעולם" נינג'ה הנוסטלגיה הזו....

ולא רק נינג'ה מוזיקלית, ממש לא, לא מזמן עברתי בחדר מדרגות באחד החגים.

למען האמת אני לא טיפוס של חגים, מעדיף חופש בחו"ל... פחות כלים לשטוף ויותר קניות לעשות.

אבל באותו חדר מדרגות באותו חג היה ריח, ריח שלי צלי או השד יודע מה זה היה, ויש לציין שיוצר הריח הוא מוכשר במלאכתו,

ניכר ששנים של אימון עומדות מאחורי הריח הנישא . והריח זרק אותי לסדר פסח כשהייתי קטן, כשהכל היה שלם במידה כזו או אחרת. סבא שלי חי ומחבק ומתווכח על פוליטיקה ,סבתא שלי למרות תחנונים מסדרת את החדר שלי כמו הוריקן, אמא שלי מתרגשת לקראת האורחים ולאבא שלי יש עדיין חמש אצבעות ביד ימין...

שולחן ענק מלא אוכל והריח אותו ריח כמעט.

כמה מוגן הרגשתי אז, אהוב, חשוב ומוכשר. בצורה תמימה של ילד בלי צלקות ההתבגרות והחיים

וכמה נורא קשה לשחזר את ההרגשה הזו היום... עד שהיא מתגנבת אלייך בצורת ריח או שיר.

ולמה קשור ריח? יאפ... לטעם... וזו הנקודה הכואבת בנוסטלגיה שעליה אספר לפני שאספר על זו הנעימה:

יש טעמים שלעולם , אבל באמת לעולם, לא נטעם יותר, טקסטורות ונימוחות שחמקו מאיתנו לעולמי עד, זאת ברגע 

שהידיים שהיו אחראיות עליהן כבר פסקו מלתפקד, כל נסיון לשחזר את התבשיל לפי מתכון וביידים זרות לו,נידון לכישלון

וזו נקודת צער משמעותית בנוסטלגיה.

אבל קיימת נקודת אושר באותה הנוסטלגיה והיא זו:

כשאני שומע שיר שעשה לי צמרמורת פעם, הוא עדיין עושה צמרמורת  בדיוק באותה הצורה ובדיוק מאותו המקום.

וזו נקודה נורא שמחה בנוסטלגיה, זה הילד המוגן , האהוב , והמוכשר שמצטמרר מאותם דברים גם כשהוא גבר בן 31