0
יום שישי שעת צהריים, אני בדרכי לערד- דרום הארץ עיר ילדותי, ברדיו מתנגן שיר מקסים שלא עולה לי שמו כרגע, השיר מאוד נעים לי ומשרה עליי שלוה. מבעד לחלון הרכב אני רואה נוף מדברי כמעט צהוב, דומה לצבע אדמת המדבר ומה שתמוה בעיניי שאני מאוד נהנית מהצבעים ומהנוף עם ההרים החומים זהובים באופק. המון עצי ברוש בצדדי הדרך, לא זכור לי שכל כך נהניתי מהנוף, במיוחד מצבע המדבר והפעם משום מה אהבתי. שלושת הבנות שלי ברכב כל אחת בעיסוקיה שקט ושלווה דבר שלא קורה באופן קבוע. אנחנו בדרכנו לאזכרה - אמא של אלי (האיש שלי), אשה שלא כל כך הכרתי, רק מעט מזה שתושבי ערד מכירים אחד את השני. עברו המון שנים מאז שנפטרה ובפעם הראשונה שחבל לי שהיא לא הכירה את הנכדות המקסימות שלה ושהן לא הכירו אותה - בחלומות שלי היא עדיין בחיים. ברדיו מתנגן שיר של אדם למברט (כמעט הזוכה באמריקן איידול) בשיר אין גבולות, למי שמכיר יש לו קול נדיר. אנחנו ממשיכים בנסיעה המאוד נעימה הזאת - מן רגעי משפחה שממלאים אותך באהבה צרופה . עוד שיר ברדיו, אדם לוין - איזה מוסיקה נהדרת אני בסרט. באופק רואים את ערד - עוד מעט מגיעים, ערד מקום ששיך לעברי, ביליתי בו את שנות ילדותי ונעוריי ממש כמו בקיבוץ אבל זה העבר שלי. לקינוח ברדיו השיר של אדל עוצר נשימה. ואופס הסתיים לו השקט הבנות חזרו להיות הבנות והחיים ממשיכים גוד שאבס
|