ליוסי שמי. צלם, אמן וחבר.
את השיר הישן הזה, שכתבתי לפני יובלות, אני מקדיש ליוסי שמי בצאתו לגמלאות.
בין רגלי העוברים בין מוסכים לבתי זונות ראיתי פעם צוהבם של סביונים. לא נימפאות מים לא שושנים צחורים לא עצים שראשם בשמיים לא להבות צאלון וסגול סיגלונים. סתם סביונים נשמרים לנפשם בתוך שמן ופיח קטנים ונמוכים נחבאים אל סדקים ואלינו מתריסים הביטו למטה אנחנו כאן, ואנחנו חיים. שלום יוסי לא באת למסיבה היום. חיכינו חיכינו, בכינו בכינו ומי לא בא, יוסי. את דליה מזור הפתיעו בשידור חי ואפילו עשו עליה כתבה בערוץ 2 . ככה זה שאתה כוכב, אישיות נשית פורצת דרך, רוקד עם רקדנים ב"רשת" וקריין מבט לשעבר. מגיע לה לדליה שהיא יפה, נחמדה, לויאלית ובסך הכל על אף מעמד העל שלה, התנהגה בפמיליאריות שרק כוכבי ערוץ אחד עדיין מסוגלים לה. ולך תסביר את זה לנוער שבטוח שאת המדינה חזו , לחמו, הקימו ותחזקו המנוח דודו טופז ז"ל, ויבדל"א צביקה הדר, ארז טל ווהגאון ההוא, נו, אה....יאיר לפיד. אותך יוסקה שלנו אף אחד לא יפתיע אפילו במסדרון. אף אחד לא יאכיל אותך שום עוגת שוקולד ואף אחד לא יזכור אותך כאחד מ"מקימיי" ו"מיסדיי" ו"לוחמיי" וכוליי וכוליי. אבל בבוקר יוסי, כשאגיע לעבודה, לא תהיה שם עם המקטרת ונייר הזכוכית שמשייף מקטרת חדשה, עם הצידנית של ארוחת הבוקר, עם הריח המתוק של עשן המקטרת שמעיד על נוכחותך, עם חיוך העין האחת, עם ההאזנה למוזיקה קלאסית עם האוזן השומעת שנותרה, עם הדיונים על המצב, עם התיעוב לראש הממשלה הנוכחי ולאריק שרון שהפכו אותך לפרסונה נון גרטה במשרד רוה"מ. לא ידעת לסתום את הפה ולא ידעת פחד מהו. זוכר את היום ההוא, יום חיסול אבו ג'יה"ד כשנסענו לצלם את עזה הבוערת? אז כשחזרנו למחנה קלנדיה בירושלים שם החליטו כמה אנשי מג"ב שאנחנו , ה"תקשורת העויינת" אשמים בכל ולכן בא אחד מהם להכות אותך? כשצילמת יוסי, האוזן השומעת הייתה על מנוע המצלמה והעיין הרואה בתוך ה"וויו-פיינדר" (העיינית) ראית בפריים רק אגרופים שנשלחים אליך ומוסטים הצידה. אני עמדתי מאחוריך ודאגתי שהבנזונה במדי מג"ב לא יפגע בך. "אני עוד אוציא לך את העין השנייה" צעק לך הקצין ואתה מחלת לו. אנחנו יוסי, לא מחלנו, התלוננו והוא הלך לחפש לו קריירה אחרת, כך אני מקווה. בחיים לא הסכמת שיצלמו אותך יוסי ולכן נדמה להם, ל"ברנז'אים", שהם אלה שעומדים במרכז העשיה אבל האמת היא שאתה וחברייך למקצוע, בעזרת כמה מאיתנו הם אלה שמביאים את החדשות ואת תכני התרבות לידיעת הציבור, אבל מי סופר אותנו. המכתב הזה יוסי הוא הנקמה הקטנה שלי על כך שהפכת אותי יום אחד לסלבריטי. אתה זוכר את הפרשה ההיא כשראיינתי את המגה-סלב האמריקני ההוא בזירת פיגוע ואתה, מנוול שכמותך, פתחת את הפריים והראת לעולם את המראיין. כל העולם ואחותו הגיעו אליי לברך והייתה אפילו מטומטמת אחת שניגשה אליי במזנון ואמרה לי : " לא ידעתי שאתה מדבר אנגלית משובחת כזאת...." שאלתי אותה האם היא יודעת שאני אפילו מנגן להנאתי על חליל צד.... ככה זה יוסי. יש אינטלקטואלים שיודעים קרוא וכתוב והשמש זורחת להם מהתחת, וישנם הפועלים הנבערים שעושים עבורם את העבודה השחורה. לך תסביר היום את החינוך הקיבוצי בשנות החמישים. לך תסביר ל"סלבניק'ים" שפעם העבודה הייתה במקום הראשון אבל זה לא פטר אף אחד מהשכלה, תרבות ודעתנות. תמיד נזכור את ה"שוטים" המיוחדים שלך, את צילומי הסטילס המשובחים (כולל אלה ממלחמת ששת הימים בכיבוש ירושלים) את חוסר הפחד מסכנות פיזיות ומבעלי כח ושררה, את חוש ההומור והחברות, את הצניעות וחוסר היומרה. אנחנו נזכור גם שעל אף שתרמת חצי מוח, אוזן ועיין לתפארת מדינת ישראל ועל אף שאין דקה אחת בחייך שבה אינך מרגיש כאב פיזי עצום, תמיד עבדת במקצועיות ומסירות כיאה לבנמשק דפוק שלא מחסיר יום עבודה. לך לנוח קצת, פסל לנו עוד חמשת אלפים מקטרות, שפץ עוד אלפיים מציתות, תדוג בירדן ותשמור על שם, שירה , אסתריקה והנכדים. ותזכור יוסי, בשבילי ובשביל המון פועלים פשוטים אתה תמיד תהיה הגיבור. גיבור מלחמה, גיבור עבודה וגיבור משפחה. אנחנו אוהבים אותך יוסי. |
