מדי פעם נדמה שיש לי כשל מוחי.

יש לי תמונות בראש, ובעיני רוחי אני רואה אותן בבירור. ואז אני מתיישבת מול הדף הריק, עט או עיפרון ביד, ולא מצליחה לתרגם אותן אל הדף. אני מסוגלת לשבת ככה, שעות, ולנסות להביע בדיו או בעופרת את מה שמתרחש לי במוח, או בלב. פשוט איפה שהוא בדרך, משהו נאבד בתרגום. כאילו צרות שולי הדף מלהכיל את מה שיש לי בפנים. ואז אני מסתכלת על יצירות של אנשים אחרים, ואומרת – הנה – זה בדיוק זה, תחום היטב בגבולות המסגרת, למה אני לא הצלחתי.

והיד רועדת וכלי הכתיבה כושל מלבצע את תפקידו. אז אני מנסה בצבע. וגם הירוק והכתום והאדום והצהוב והכחול לא עוזרים לשפר את המצב. אפילו לא הבורדו. אפילו למחוק כבר לא עוזר, אני מרגישה שאני מתקדמת צעד קדימה ושניים אחורה. הקווים לא מתחברים או מובילים לשום מקום, הנקודות מוצאות את עצמן בודדות וחסרות פואנטה. שולי הדף מתמלאים בצורות חסרות פשר, חוסר פשר שנשפך לי החוצה מהראש, בערך כמו מה שאתם קוראים עכשיו.

והלבן של הדף מציק לי בשחור של העין. ואני מוצאת את עצמי מקשקשת בלי שום פשר או מטרה, והתמונה עדיין צרובה לי בראש, מציקה, מזכירה לי שאני לא טובה מספיק כדי להעביר אותה בצורה נהירה אל הנמען.

ואז אני פותחת מסמך חדש במחשב. מקלידה מילה, מוסיפה איזה פסיק, ומוחקת – כי זה לא טוב מספיק. וחותכת ומדביקה משפטים במקום טוב יותר, עד שחלק מהם מוצאים את עצמם בתהום הנשייה של הדיליט. אותיות, מילים, משפטים וסתם הברות חסרות פשר שלא יחזרו אלא במקום אחר, שלא נותר לי אלא לקוות שהוא טוב יותר.

ומתקבלת מעין יצירת פרנקנשטיין מילולית ומשונה, שנדמה שהיחידה שאי פעם תאהב אותה היא אני.

והתמונה, עדיין רק אצלי בראש.

הלוואי והייתי יודעת לצייר.