כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    וגר כבש עם כבש - או הדסה הר-הצופים כמשל

    6 תגובות   יום שבת, 28/5/11, 18:29

    ''

     

    מי יודע, אולי איננו חווים טראומות ומכות למיניהם, אלא על מנת לראות את החיים כמות שהם. 

    "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם" כותב ישעיהו באחרית הימים (ישעיהו י'א, 6) 

     

    מהי אותה אחרית ימים. 

    אחרית, כותב אבן-שושן, מקורה מ- אחר, ופירושה:

    1.סוף, קץ, קצה (בזמן או במקום) 2.שארית, שריד. 

     

    אז מה פירוש אחרית הימים. 

    סוף הימים, קצם, שרידי הימים, מה שיוותר אחרי הימים, או במלים אחרות,  הזמן שאחרי הימים, הזמן האחר, שאינו במנין הימים. לא הקורות, לא ההסטוריה ולא הזמן הכרונולוגי, אלא מין אל-זמן או על-זמן, בועה, בו-זמן ניסי. וכיוון שבניסים עסקינן ולא במציאות, כולנו – שגדלנו על התנ"ך ואת אחרית הימים של ישעיהו למדנו בע"פ -  יודעים – שמדובר באוטופיה של מטיף בשער, הזיות של הוזה, חלומות של יפה נפש, בעל חזון, שוטה, קשקושי ביצים - לרגֹם אותו ושכמותו באבנים -  ודי. 

     

    ''

    ''

     :בתמונה   העליונה: ובחרת בחיים, עץ החיים, ז'אק ליפשיץ, בית החולים הדסה הר-הצופים, ירושלים. צלום: באבא יאגה

     

    בשתי התמונות הבאות: סטופות, לה, לאדאק, הימלייה הודית. סטופה היא מבנה מקודש, המכיל לפי  הבודהיזם, שרידים מאפרו של בודהה או מאפר תלמידי תלמידיו. עולי הרגל המגיעים לסטופה מקיפים אותה בכיוון השעון , מהכותל המזרחי , המסמל זריחה ולידה, דרך הכותל הדרומי, המסמל הארה, אחר-כך לכותל המערבי, המסמל ידע, ולבסוף  לכותל הצפוני, המסמל חשיכה ומוות. כל ההקפה היא סמל למחזור חיי האדם. צלום: באבא יאגה

     

    לפני שרוגמים את המסכן או את ממשיכיו ומשליכים את גופותיהם מעבר לחומות, מאכל לעוף השדה, אזהרה לבוגדים והוזים ושמאלנים למען יראו וייראו – עצרו, ספקנים, חסרי אמונה, קשי עֹרף, קחו יום חפש וסעו אל הדסה הר- הצופים. 

     

    שפשפו העיניים ותאמינו למה שהן רואות – סוף העולם, אחרית הימים, לא עלינו, בית חולים שוקק חולים, יהודים וערבים, חילונים ודוסים, בליל שפות, מגדל בבל, שעומד על כנו ולא נהרס, חלילה  – אידיליה, אוטופיה. הכל מתקתק שם, לא משליכים אבנים, לא מבעירים צמיגים, נגמרו המלחמות, תמו המאבקים, הוסתרו השנאות, אם תפשיט את כולם, לא תראה הבדל, ככה זה בפיז'מות של בית החולים. אז אולי בכל זאת יש תקווה ואפשר להאמין, שחזון כזה אפשרי. אבל שוב חוזר ומציק הספק, בטח, חכמה גדולה, פה כולם חסרי אונים, חולים, מסכנים, פגומים, חבולים, כואבים.  איפה הזאבים. לא בזאב וכבש מדובר, אלא בכבשים בלבד, או אולי בזאבים, שהגורל או אלוהים, או המקרה, הפכו לכבשים. 

     

    ''

    חצר הפטריארכיה היוונית, שכונת אבו-תור, שכונה מעורבת, ירושלים. צלום באבא יאגה

     

    אולי נלמד איזה לקח  מבית החולים הדסה הר-הצופים – אולי נגלה ונפנים שלמרות תחפושות הזאבים של אחדים מאתנו – כולנו כבשים. בכל זאב מסתתר כבש, או במלים אחרות, הו אחיי, בני התמותה (כשם ספרו של אלבר כהן) כל אחד מאתנו, בשר ודם, נולד, ויכול לפול למשכב, להפצע, להחלים או לא, ומוות בפתח רובץ ואף אחד לא ניצל עדיין משיניו,  ואם כולנו כבשים, אז כולנו שווים ובתור שכאלה, אולי ננסה להאמין בנשכחות כגון, שהשלום אפשרי. 

     

    כן, כן, למרות שאין לנו פרטנרים ומנפחים לנו את השכל, השכם והערב, שאין עם מי לדבר. בואו נפשוט את גלימות הזאבים, נתכוונן  ונזכור, שבכל זאב מסתתר כבש, הכל ניסינו, רק  על הדברות רצינית  אנחנו פוסחים. (ואינני מדברת על נאומים נבובים של מנהיגנו, ריטוריקן מוכשר ורהוט שכמותו) 

    אז אם כבר אחרית ימים ואם כבר התפשטנו מתחפושות  הזאבים והפכנו  לכבשים, איפה הנער הקטן שנוהג בנו.

     

    אולי אין זו אלא,  הפסיוטרפיסטית הצעירה,  שנוהגת בעדר הפצועים והחבולים והמשתקמים בבריכה הטפולית  בהדסה הר-הצופים. 

    האמינו לי, מאז שנפצעתי ונחבלתי, מנסיון השבועות האחרונים, אני מוכנה להעיד ולצעוק בראש חוצות, שכולנו דומים שם, יהודים וערבים, יהודיות וערביות, חילונים ודוסים, צעירים וזקנים מדשדשים  חבולים וכאובים במים, נזקקים, זוכים לתשומת לב, דאגה, טפול וחיוך במידה שווה. 

     

    אפילו הצלחתי, למרות ידיי החבולות, למשות מהמים נערה צעירה שבהיסח הדעת התחילה לפרפר פתאום, אחרי שנכנסה למים עמוקים בלי לדעת לשחות.

    ואילולא חייכה ואמרה, שוקרן, לא הייתי יודעת, שעזרתי לערביה, הס מלהזכיר.

     

    ''

    שדה חרדל, הרי ירושלים. צלום באבא יאגה 

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/14 23:01:

      צטט: דליהו 2014-01-23 22:33:06

      אני ניתפסתי דוקא לענין הענוה שצריך לצעוד בה.כי הגורל הוא לפעמים אכזר.

      תודה, דליה, לא יזיק לנו

       

        23/1/14 22:33:
      אני ניתפסתי דוקא לענין הענוה שצריך לצעוד בה.כי הגורל הוא לפעמים אכזר.
        28/5/11 23:04:

      צטט: שמעון רוזנברג 2011-05-28 21:30:05

      אמנם אני מאלה (המעטים?) שסבור שיש מקום להדברות, ולמעשה למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, ושאין פתרון ללא פשרה, והפלסטינים, למי שלא יודע או לא רוצה לדעת כבר התפשרו (מכל מקום חלקם), בעל כורחם על הרבה. למעשה על יותר ממחצית הארץ (למעשה נותר להם כרבע או שליש). וכעת הם מתבקשים במטותא מהם להתפשר על עוד חלק מה"חצי".
      עם או בלי קשר, אוטופיה היא אוטופיה וקשה מאוד מאוד ( מאוד נוסף) למצוא לה אחיזה במציאות.
      אולי נהפוך את כל מדינת ישראל לבית חולים אחד גדול ובא לציון ופלסטין גואל?
      או שמא גם בתי החולים אינם קודש הקודשים בעיני מי שמבקש/ביקש/יבקש לבצע פעולות טרור במיוחד בשעה שמסתמן הסכם. כי היו כוונות לבצע פיגועים גם בבתי חולים. גם על ידי מטופלים.

      למקרה שמישהו שכח:

      http://sirtonim.com/clips/8150/0/%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%A8%D7%92%D7%A2_%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%A2_%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA

       

       יפה דרשת, ידידי. ובענין בית החולים, אינני בטוחה כלל שאין זה המצב כרגע. כל הארץ הזאת, אנחנו והפלסטינים, בית חולים אחד גדול, אם לא למעלה מזה. אבל לתבונה לא הם ולא אנחנו הגענו.ואם לא נגיע לא נשרוד כאן.שבוע טוב

        28/5/11 23:01:

      צטט: אחר40 2011-05-28 21:29:35

      זה נכון מה שכתבת , אבל אם מגרדים טיפה את הקליפה

      חילוקי הדעות מתגלים מהר מאוד

       

       עם חברים טובים שלי מהצד הערבי והחרדי

       

      יש חילוקי דעות כאלו , שיש תחומים שלמים שהפכו לסוג של טאבו בשיחות עימם

      נכון. בוודאי שיש חלוקי דעות, וכי אפשר שלא יהיו. לכן, חייבים להדבר.

      שבוע טוב

       

       

       

        28/5/11 21:30:

      אמנם אני מאלה (המעטים?) שסבור שיש מקום להדברות, ולמעשה למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, ושאין פתרון ללא פשרה, והפלסטינים, למי שלא יודע או לא רוצה לדעת כבר התפשרו (מכל מקום חלקם), בעל כורחם על הרבה. למעשה על יותר ממחצית הארץ (למעשה נותר להם כרבע או שליש). וכעת הם מתבקשים במטותא מהם להתפשר על עוד חלק מה"חצי".
      עם או בלי קשר, אוטופיה היא אוטופיה וקשה מאוד מאוד ( מאוד נוסף) למצוא לה אחיזה במציאות.
      אולי נהפוך את כל מדינת ישראל לבית חולים אחד גדול ובא לציון ופלסטין גואל?
      או שמא גם בתי החולים אינם קודש הקודשים בעיני מי שמבקש/ביקש/יבקש לבצע פעולות טרור במיוחד בשעה שמסתמן הסכם. כי היו כוונות לבצע פיגועים גם בבתי חולים. גם על ידי מטופלים.

      למקרה שמישהו שכח:

      http://sirtonim.com/clips/8150/0/%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%A8%D7%92%D7%A2_%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%A2_%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA

       

        28/5/11 21:29:

      זה נכון מה שכתבת , אבל אם מגרדים טיפה את הקליפה

      חילוקי הדעות מתגלים מהר מאוד

       

       עם חברים טובים שלי מהצד הערבי והחרדי

       

      יש חילוקי דעות כאלו , שיש תחומים שלמים שהפכו לסוג של טאבו בשיחות עימם

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין