כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    מחזור 99' - 12 שנים אחרי

    4 תגובות   יום שבת, 28/5/11, 20:47

    כששואלים מהי השנה הגדולה בתולדות הקולנוע, רבים בוחרים ב-1939. זו השנה בה יצאו קלאסיקות כמו חלף עם הרוח, הקוסם מארץ עוץ, נינוצ'קה, מר סמית הולך לוושינגטון, היה שלום מר צ'יפס, אנקת גבהים, נצחון אפל ועוד רבים שהפכו נכס צאן ברזל. מפאת גילי, אני נוטה לסווג עוד שלוש שנים כיבולים מוצלחים במיוחד של סרטים חשובים ומשפיעים, לצד כאלה שפשוט מספקים בידור על-זמני משובח.

    אחת היא שנת 1984, במהלכה יצאו שליחות קטלנית, גרמלינס, נקמת המרובעים, הסיפור שאינו נגמר, סיוט ברחוב אלם, קרטה קיד, אמדאוס, ספיינל טאפ, בית ספר לשוטרים מתחילים, השוטר מבברלי הילס, רציחות פשוטות (סרט הביכורים של האחים כהן) וסודי ביותר. במילים אחרות, זו הייתה אחת השנים החשובות ביותר בתולדות תרבות הפופ של בני דורי. אפילו שהנסיכה הקסומה יצא רק שלוש שנים לאחר מכן, 1984 הייתה צבעונית וקאלטית בהרבה מהאופן בו ג'ורג' אורוול תאר אותה.

    שנה נוספת שנכנסת אצלי לרשימה, היא 1994. למרות ששנות התשעים לא היו עשור קולנועי גדול כמו השלושה שלפניהן, או העשור שאחריהן, ב-1994 יצאו כמה מהסרטים האהובים עלי אי פעם. בין השמות היותר מוכרים מאותה שנה: מלך האריות, אד ווד, חומות של תקוה, פורסט גאמפ, לאון, ספרות זולה, ראיון עם ערפד, חידון האשליות, ספיד, מוכרים בלבד, פרסיליה מלכת המדבר, טרופו של המלך ג'ורג', אייס ונטורה והמסכה (שני הסרטים שהפכו את ג'ים קארי לכוכב). באופן מעניין, בשנה זו גם יצאו כמה מהפרקים האחרונים, עד הרימייק, של סדרות שהתחילו ב-84', כמו סיוט ברחוב אלם והשוטר מבברלי הילס.

    עדיין, אין שנה שהשפיעה בעיני על הקולנוע, לפחות של הדור הנוכחי של חובבי הסרטים, כמו 1999. שילוב מופלא של נסיבות, כמו התקדמויות גדולות באפקטים הממוחשבים, אווירת סוף העולם שהביא קץ המילניום והפיכת ה-DVD למכשיר ביתי נפוץ, גרמו לצונאמי של סרטים משובחים דווקא בשנה זו. כמובן, מדובר גם בתזמון נכון מבחינת כשרונות שחברו ליצור את הסרטים האלו. מצד אחד, במאים מוכרים רבים לקחו חלק בעיצוב רשימת הסרטים של השנה, ביניהם: מילוש פורמן (איש על הירח), וודי אלן (מתוק ומרושע), דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב), דיוויד קרוננברג (אקזיסטנס), מייקל מאן (המקור), טים ברטון (סליפי הולו), מייק לי (טופסי טרווי), רומן פולנסקי (השער התשיעי), קווין סמית (דוגמה) ואפילו סטנלי קיובריק (עיניים עצומות לרווחה), רגע לפני שנפח את נשמתו. עם זאת, מי שבאמת הפכו את השנה הזו למיוחדת, היו דווקא שמות הרבה פחות מוכרים, רבים מהם ללא נסיון קודם על המסך הגדול, שכבר בתחילת דרכם הגיעו להשגים יוצאי דופן. מאמר זה מוקדש לרשימת הבמאים שהתגלו ב-1999 ומה שעלה בגורלם ובגורל הקריירה של כל אחד מהם ב-12 השנים שחלפו מאז.

     

    האחים וואשובסקי: מה שאנחנו יודעים בוודאות, זה שלצעיר ביניהם קוראים אנדי. לגבי האם אנדי הוא אחיו הצעיר של לארי וואשובסקי, או אחיה הצעיר של לאנה וואשובסקי, קיים ויכוח, מאחר ולא לגמרי ברור האם לארי/לאנה עבר/ה ניתוח לשינוי מין. דבר אחד שאין שום ויכוח לגביו, הוא ש"מטריקס" הוא אחד הסרטים המשפיעים בהיסטוריה על הקולנוע, הן מבחינה חזותית והן מבחינת הנכונות של אולפן גדול להמר על יוצרים לא מוכרים ולתת להם תקציב גדול לעשות פחות או יותר מה שבראש שלהם. מטריקס היה פריצת דרך באפקטים חזותיים, עד כדי כך שאפקט זמן קליע, שנעשה מאוד נפוץ בסרטי אקשן בשנים האחרונות, נקרא כך על שם סצנה ממטריקס בה הוא מופיע לראשונה. גם בסגנון הצילום והעריכה, בעיצוב האמנותי המינימליסטי לצד החליפות השחורות ובשילוב המוזיקה המגוונת בסצנות האקשן, מטריקס הוא הסיבה שסרטים כמו "התחלה" ו"הארי פוטר ואוצרות המוות" נראים כמו שהם נראים. הסרט זכה בכל ארבעת האוסקרים עליהם היה מועמד ובפרס MTV לסרט הטוב ביותר. מטריקס אמנם לא היה סרטם הראשון של האחים (הם יצרו את "קשורות" שלוש שנים לפני כן), אבל הוא זה שהפך אותם לשם החם בהוליווד.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: לפני עשר שנים, לא היה סרט שציפו לו כמו לסרטי ההמשך של מטריקס. למרות שהיה קשה להאמין שיצליחו לייצר שוב שילוב כה מוצלח בין סטייל, טכניקה וכיף טהור, האחים וואשובסקי חזרו והבטיחו ששני החלקים הבאים בטרילוגיה יעמדו בציפיות ואף יתעלו על הסרט הראשון. במציאות, סרטי ההמשך אמנם עמדו בציפיות מבחינה קופתית והיו להצלחות כלכליות עצומות, אבל הם אפילו לא קרובים לאיכות ולהנאה של המקור. במקום מיניליזם, קבלנו סצנות עצומות ומבולגנות. במקום כמה משפטי זן קליטים, קבלנו נאומים ארוכים ומביכים ובמקום עולם פוסט-אפוקליפטי מצמרר, קבלנו את הברית החדשה. האחים וואשובסקי לא למדו את הלקח והמשיכו לפזר הבטחות גם לקראת סרטם הבא "ספיד רייסר", אולם הפעם הסרט אפילו לא הצדיק את ההשקעה הכספית הרבה בו. היו בו חידושים טכנולוגיים והרבה סטייל, אבל הוא מבוסס על סדרה מצויירת שלשרוד פרק אחד בן 20 דקות שלה, זו משימה לא פשוטה. ספיד רייסר הסרט הוא באורך של יותר משעתיים עם בערך אותה כמות תוכן כמו הפתיח של הסדרה. הוואשובסקים החזירו לעצמם מעט כבוד בזכות "ונדטה", על פי הרומן הגראפי של אלן מור. למרות שאת הסרט ביים ג'ק מקטיג, רבים מאמינים כי הוא היה פשוט במאי בובה שקבל הוראות ישירות מהאחים וואשובסקי שחתומים כתסריטאים והמפיקים של הסרט.

     

     

    מ. נייט שאמאלן: מה שקרה ליוצרי מטריקס הוא כלום לעומת התהליך ההרסני שעבר על הקריירה של שאמאלן. סרטו הראשון שזכה לתשומת לב ציבורית היה לא אחר מ"החוש השישי". הלהיט המפתיע הזה הביא לשאמאלן בן ה-29 מועמדות לאוסקר וסמן אותו מיידית כגאון של סרטי מתח ובניית דמויות. הסוף המפתיע חבר ל"מועדון קרב" ליצירת שורה של סרטי טוויסט שרובם ניסו, ללא הצלחה של ממש, להגיע לאותו אפקט של הלם מוחלט ששני הסרטים הגדולים האלה יצרו בלי שום יומרות. החוש השישי אף נכנס לרשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים של מכון הקולנוע האמריקאי והציפיות מסרטו הבא של ילד הפלא החדש, הרקיעו שחקים.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: ככל שעובר הזמן, נדמה שהחוש השישי היה הצלחה מקרית מהסוג שמשיגים רק על ידי עסקה אפלה במיוחד עם השטן. "בלתי שביר", סרטו הראשון של שאמאלן אחרי החוש השישי, נחשב לאכזבה. הוא לא סרט גרוע במיוחד ובסך הכל הצליח בקופות, אולם נאלץ להתמודד מול ציפיות שהיו גדולות על היוצר שלו. אז יתכן ומדובר באמת בהגזמה מצד הקהל והמבקרים, שלא הבינו עד כמה קשה לייצר הצלחה בסדר הגודל של החוש השישי. אלא שמסרט לסרט, שאמאלן רק הולך ומתדרדר. "סיינס" היה אכזבה, "הכפר" משעמם, "נערה במים" ו"ביום שזה יקרה" בכלל נחשבים לאסונות ביקורתיים. השיא, נכון לעכשיו, הוא ב"איירבנדר: כשף האוויר האחרון" שלמרות מכירות כרטיסים נאות, זכה בפרס הראזי לסרט הגרוע ביותר לשנת 2010.

     

     

    בראד בירד: למען האמת, בראד בירד נעשה יוצר מצליח הרבה לפני 1999. בסוף שנות השמונים, הצטרף לצוות שהתאגד סביב סדרת אנימציה חדשה. אולי שמעתם עליה, קוראים לה "משפחת סימפסון". בעשר השנים בהן היה שותף פעיל ביצירת הסדרה, היה בירד חתום על לא פחות מ-182 פרקים של אחד הפרויקטים הממושכים והאהובים בתולדות הטלוויזיה. עם זאת, לקולנוע הוא הגיע כטירון וכך האולפנים גם התייחסו עליו. סרטו הראשון, "ענק הברזל", זכה לביקורות אוהדות, אולם לשיווק מצומצם בלבד מצד מפיציו וליחס כמעט ולא קיים מצד פוקדי התאטראות.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: הכשלון הקופתי של ענק הברזל לא מנע מאנשי פיקסאר להזמין את בראד בירד לביים עבורם סרט. ב-2004, ביים בירד את "משפחת סופר-על", הסרט הראשון של החברה שגיבוריו הם בני אדם והצלחה ביקורתית וקופתית עצומה. את הכרטיסים שלא מכר ענק הברזל, מכר משפחת סופר-על בתוספת ריבית ובראד בירד זכה עליו באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר. שלוש שנים לאחר מכן, זכה באוסקר נוסף, הפעם על "רטטוי" שנחשב לאחד מסרטי האנימציה הטובים בכל הזמנים (כמו בעצם כל סרט של פיקסאר שיצא אחריו). עם שלושה סרטים באורך מלא באמתחתו, בראד בירד נחשב כבר היום לאנימטור האמריקאי הגדול של דורו ומושווה לרוב ללא פחות מהייאו מיאזאקי, "וולט דיסני של יפן". למרות זאת, בירד מנסה כעת את מזלו מחוץ לעולם האנימציה ועובד על בימוי הסרט הבא בסדרת "משימה בלתי אפשרית".

     

     

    מייק ג'אדג': בניגוד לבראד בירד, שעשה בעיקר עבודה מאחורי הקלעים, מייק ג'אדג' לא רק יצר את אחת מסדרות הטלוויזיה האייקוניות ביותר של שנות התשעים, הוא גם דבב את שתי הדמויות הראשיות בה. "ביוויס ובאטהד" הייתה וולגרית, דוחה, לחלוטין לא מתוחכמת ועם זאת, מבריקה בדרכה. ג'אדג' הספיק גם לביים את הסרט המבוסס על הסדרה לפני שפנה לעבוד על סדרה לקהל בוגר יותר, "המלך היל". ב-1999, מייק ג'אדג' שנה פאזה והחליט להפוך לבמאי קולנוע של סרטים לא מצויירים. סרטו הראשון לא כאנימטור, הוא "מהומה במשרד" (Office Space), המבוסס על סדרת סרטוני אנימציה שיצר בתחילת שנות התשעים והופיעו גם במסגרת "סאטרדיי נייט לייב". למרות שלא הכה גלים, מהומה במשרד צבר במהרה מעמד פולחן ונחשב בעיני רבים (כולל אנוכי) לסאטירה מבריקה שנשארת אקטואלית, למרות האזכור של באג אלפיים וההתמקדות בבועת ההיי-טק שהתנפצה מאז.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: אפילו שזה התחום בו הצליח הרבה יותר, מייק ג'אדג' לא חזר נכון לעכשיו לעסוק באנימציה. בעקבות מהומה במשרד, נוצר הרבה באז סביב סרטו הבא, "Idiocracy", שאמור היה להיות סאטירה עוד יותר נושכת ועוד יותר פרועה. במציאות, הסרט לא עמד בציפיות ולא זכה לאותה עדת מעריצים כמו קודמו. סרטו הבא של ג'אדג', "Extract", הוא קומדיה חביבה ונטולת יומרות ביחס ל-Idiocracy, אולם גם הוא לא יצר את אותו אפקט שהשיגו עבודותיו של ג'אדג' בשנות התשעים.

     

     

    סם מנדז: לא פשוט להתחיל הכי גבוה שאפשר. סם מנדז, במאי תאטרון בריטי שעשה שני סרטי טלוויזיה קודם לכן, קבל לידיו תסריט בשם "אמריקן ביוטי". חרף חוסר נסיונו הקולנועי, הצליח מנדז לביים את אחד הסרטים המוערכים של השנה ואף זכה באוסקר על בימויו (גם הסרט עצמו זכה באוסקר). אמריקן ביוטי היה, נוסף לכך, הצלחה כלכלית גדולה ונכלל בין 100 הסרטים הגדולים בכל הזמנים לפי מכון הקולנוע האמריקאי.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: בניגוד לשאר הבמאים המוזכרים כאן, לסם מנדז אין סגנון קולנועי או סיפורי המזוהה איתו ספציפית. הוא במאי להשכיר ובעוד אמריקן ביוטי נראה נפלא, הסרטים שביים לאחר מכן הבהירו עד כמה זה לא מנדז עצמו שאחראי לפלא, כמו השילוב הנכון בינו לבין הצוות סביבו. "הדרך לפרדישן" היה סרטו הבא ולמרות שהיה יפה לעין, התקבל בתגובות מעורבות ולא הותיר חותם של ממש. אחריו הגיעו "ג'ארהד", "חלון פנורמי" ו"יצאנו לדרך", כל אחד שונה לחלוטין מהאחר, הן בתוכנו והן במראהו. אף אחד מהם לא נחשב טוב או גרוע במיוחד ושניים מהם אף היו כשלונות מסחריים. נכון לעכשיו, סם מנדז עובד על הסרט ה-23 בסדרת ג'יימס בונד, הפעם הראשונה שבמאי זוכה אוסקר מגוייס ליצירת פרק בעלילות המרגל המפורסם.

     

     

    ספייק ג'ונז וצ'רלי קאופמן: האוסקר באותה שנה הוענק לסם מנדז, אולם יתכן וביקום מקביל, היה מוענק לספייק ג'ונז, על סרט הביכורים שלו. לאחר שיצר כמה מהקליפים המפורסמים והמוערכים ביותר של שנות התשעים  (רשימה חלקית: Buddy Holly, Sabotage, It's Oh So Quiet, Da Funk, Praise You), החליט ג'ונז שהגיע הזמן לעבור למסך הגדול. סרטו הראשון היה "להיות ג'ון מלקוביץ' ", סרט כל כך משונה וחריג, שניתן להגדירו רק כגאוני, או כקשקוש מוחלט. למרבה המזל, נראה שקיים רוב ברור לטובת האפשרות הראשונה. הסרט חייב חלק גדול מהצלחתו לראשו המתוסבך של תסריטאי צעיר בשם צ'רלי קאופמן, שגם לו הייתה זו העבודה הראשונה בקולנוע. השילוב בין השניים הוביל לסרט שבמרכזו בובנאי המוצא דלת גישה לראשו של השחקן ג'ון מלקוביץ' וזה איכשהו יצא הגיוני לחלוטין. ג'ונז וקאופמן היו מועמדים לאוסקר על הסרט, בקטגוריות הבימוי והתסריט (בהתאמה).

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: באופן חריג, דווקא התסריטאי הוא זה שהפך למפורסם יותר במרוצת השנים. שיתוף הפעולה הבא של השניים, "אדפטיישן", לא רק העניק עוד מועמדות לאוסקר לקאופמן ולאחיו הפיקטיבי דונלד (שיכול היה להפוך לדמות הבדיונית הראשונה שזוכה באוסקר), אלא הפך את צ'רלי קאופמן לאחד השמות המוכרים בהוליווד ולמעמד של כותב גאון. הסיבה העיקרית לכך היא שקאופמן הפך את עצמו לדמות הראשית בסרט, כך שלא הייתה אפשרות לראות את אדפטיישן ולא לדעת מי זה צ'רלי קאופמן. שני התסריטים שכתב בין להיות ג'ון מלקוביץ' ואדפטיישן ("המין האנושי", "וידויים של מח מסוכן"), לא הותירו יותר מדי רושם, אולם הוא זכה באוסקר על כתיבת "שמש נצחית בראש צלול", אותו יש המחשיבים לסרט הטוב ביותר של העשור. הנסיון של קאופמן לביים סרט בעצמו, הפך ל"סינקדוכה ניו יורק", כשלון מסחרי שהדעות לגביו מאוד חלוקות. ספייק ג'ונז, בינתיים, העדיף להתמקד בבימוי קליפים נוספים ובסדרת הטלוויזיה / סרטים "ג'קאס", שהוא אחד מיוצריה. ב-2009, יצא סרטו הראשון מאז אדפטיישן, "ארץ יצורי הפרא", שהצליח למתוח ספר של עשרה עמודים לסרט באורך מלא, מבלי להראות מאולץ או מטופש.

     

     

    סופיה קופולה: עוד דבר שעשה ספייק ג'ונז ב-1999, היה להתחתן עם סופיה קופולה, שעד לאותה שנה, הייתה מוכרת בעיקר בתור שחקנית כושלת והבת של. אלא שגם קופולה עשתה את הפריצה הגדולה שלה באותה תקופה. "חמש ילדות יפות" (The Virgin Suicide) לא היה שובר קופות ולא היה מועמד לאף אוסקר, אבל הוא עורר הרבה עניין וויכוחים לגבי איכותו ומסריו. הוא היה בעיקר הפתעה לטובה, סרט אינדי של במאית לא מנוסה שהצליח לגעת בהרבה לבבות. הסרט התגלגל בין פסטיבלים והקרנות מצומצמות במשך חצי שנה, עד שנחשף לקהל הרחב. כתוצאה מחשיפה זו, זכתה קופולה בפרס MTV לבמאי החדש הטוב ביותר, כמעט שנתיים לאחר השלמת העבודה על הסרט. בפרס זה, שהוענק כשהטקס עוד נתן תשומת לב רבה לקולנוע עצמאי, זכו בין השאר גם במאים כמו ווס אנדרסון, גאי ריצ'י, כריסטופר נולאן ואחד, ספייק ג'ונז.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: סרטה הבא של סופיה קופולה גם נחשב לטוב ביותר שלה עד כה. "אבודים בטוקיו" זכה להצלחה קופתית וביקורתית והביא לקופולה אוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר (אם כי יש הטוענים כי רבים מהדיאלוגים בסרט אולתרו בידי השחקנים). היא הייתה מועמד לאוסקר גם על בימוי הסרט ובכך הייתה לאישה האמריקאית הראשונה שמועמדת לפרס. שני הסרטים הנוספים שביימה מאז, "מארי אנטואנט" ו"אי שם", נחשבים לפחות מוצלחים ולא עוררו את אותו עניין כמו קודמיהם.

     

     

    דיוויד או. ראסל: עוד אזכור אחרון לספייק ג'ונז, הפעם סרט שהוא משחק בו בתפקיד משני. "שלושה מלכים" לא היה סרטו הראשון של דיוויד או. ראסל וגם לא השני. קדמו לו "Spanking the Monkey" ו-"Flirting with Disaster", אולם יש סיבה למה לא כתבתי את שמם בעברית. שני הסרטים האלה הם כמעט בלתי ידועים ומעטים האנשים שטרחו לצפות בהם בכוונה. שלושה מלכים הוא הסרט הראשון בבימויו של ראסל שלמעשה זכה להתייחסות של ממש. הוא לא מבריק במיוחד, אולם השילוב שלו בין אפקטים ממוחשבים שנראים מציאותיים וזוויות צילום סהרוריות, הפכו אותו לסרט יחודי בשטח (לפחות עד שאנשים התחילו לשים לב ש"מועדון קרב" עושה את זה יותר טוב). שלושה מלכים שווק מתוך אמונה שיהפוך לשובר קופות, הרבה בזכות נוכחותו של ג'ורג' קלוני בתפקיד הראשי. במציאות, הסרט אכזב בקופות וצופים רבים לא ידעו איך לאכול אותו, אם כי נראה שרוב המבקרים התלהבו.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: דיוויד או. ראסל הוא לא אדם שממהר לשום מקום. ב-2004 ביים את "אני (לב) האקביז", סרט כל כך אניגמטי שאפילו לא ברור כיצד מבטאים את שמו. גם סרט זה זכה ליותר חיבה מצד המבקרים מאשר מצד הקהל, שלא לגמרי הבין מה רוצים ממנו והתוצאה הייתה כשלון בקופות. שש שנים לקח לראסל ליצור את סרטו הבא, אבל נראה שההמתנה השתלמה. ב-2010, יצא "פייטר" בבימויו, שהוא סרט הרבה יותר נגיש לקהל הרחב. הפעם, לא רק המבקרים נהנו וראסל אף היה מועמד עליו לאוסקר לבימוי.

     

     

    אלכסנדר פיין: את סרטו הראשון, "החברים של רות" (Citizen Ruth), הוציא כבר ב-1996, אבל היה זה "בחירות או לא להיות" שיצא שלוש שנים לאחר מכן, שהפך את אלכסנדר פיין לאחד הבמאים החדשים החמים בהוליווד. בחירות לא היה לשובר קופות, אבל נחשב להצלחה כלכלית והביא לפיין מועמדויות לפרסים רבים, כולל לאוסקר לתסריט המקורי. זהו גם הסרט שהגדיר את הסגנון המכוער-רגיש של סרטיו של פיין, בהם הדמויות מלאות פגמים, אבל עמוקות ואנושיות וברור עם איזו דמות אמורים להזדהות, גם אם לא תמיד מסכימים עם מעשיה. בבחירות או לא להיות, מתיו ברודריק מגלם מורה הטוען להיות אדם מוסרי, אבל נקלע לצרות בעקבות מצפונו העקום. לאלכסנדר פיין יש את היכולת להעביר את הסיפור דרך עיניה של דמות זו, מבלי להמאיס או להקצין אותה וזה הסרט שגלה לעולם את הכשרון הזה.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: אלכסנדר פיין עשה שני סרטים מאז בחירות או לא להיות והשלישי בדרך. הוא הפך שם נפוץ בתחזיות אוסקר, לאחר ש"אודות שמידט" היה מועמד לשני פרסי משחק ו"דרכים צדדיות" הביא לו אוסקר על כתיבת התסריט ומועמדות על בימוי. בעוד אודות שמידט זכור קודם כל בזכות סצנת העירום של קתי בייטס המאותגרת פוטושופית, דרכים צדדיות נחשב לאחד מאהובי המבקרים של המחצית הראשונה של העשור ויצר ציפיות גבוהות מאוד מסרטו הבא של פיין, "The Descendants", שצפוי לצאת לקראת סוף השנה הנוכחית.

     

     

    האחים וייץ: התחלנו באחים ונסיים באחים. כריס ופול וייץ היו שמות לא מוכרים בעולם הקולנוע קודם ל-1999. כריס אמנם היה תסריטאי בכמה הפקות, אולם האחים קבלו צ'אנס ראשון לביים סרט בעצמם רק בקומדיית הנעורים "אמריקן פאי". באותו הזמן, הסרט נטול הכוכבים ודל התקציב הזה, היה הימור בטוח יחסית מצד האולפן. התסריט היה נועז וגס בהרבה מהמקובל בסרט מיינסטרימי, במיוחד כזה שפונה לבני נוער והבמאים שלו חסרי נסיון קודם בתחום, אבל התקציב היה מספיק נמוך בשביל שלא יגרם נזק של ממש במידה והסרט נכשל. אמריקן פאי, לא רק שלא נכשל, אלא היה לשובר קופות מפתיע והניב סדרה של המשכים שחלקם היו לא פחות רווחיים (וחלקם גרועים מכדי לא לצאת היישר לקולנוע הביתי). למרות שהסרט התקבל בתגובות מעורבות מצד המבקרים, לא היה ספק שמצא לעצמו קהל יעד נאמן ובמידה רבה, הוא שבר כמה טבואים לגבי הדברים שמותר להציג בקומדיות אמריקאיות. הוא מכיל סצנה כל כך ידועה שגם אם לא ראיתם אותו, יש סיכוי טוב מאוד שאתם יודעים בדיוק למה אמריקן פאי נקרא ככה.

     

    ''

     

    בשנים שחלפו: האחים וייץ נטשו את סדרת אמריקן פאי אחרי הסרט הראשון, אבל הוסיפו ליצור עוד שני סרטים ביחד. הראשון היה "מת לצחוק" (Down to Earth), גרסה בכיכובו של כריס רוק ל"השמיים יכולים לחכות", שלא הייתה כשלון, אבל אכזבה בקופות. שיתוף הפעולה האחרון בין האחים היה "רווק פלוס ילד", שזכה להצלחה ביקורתית וכלכלית גדולה ואף הביא לכריס ופול מועמדות לאוסקר על התסריט. לאחר מכן, דרכיהם המקצועיות נפרדו. כריס ביים את "מצפן הזהב" המאכזב ו"דמדומים 2: ירח חדש" שלמרות היותו שובר קופות, נחשב לאחד הסרטים השנואים על המבקרים מהשנים האחרונות. הוא עובד כעת על סרט צנוע בהרבה בשם "A Better Life". פול רשם שני כשלונות מסחריים עם "אמריקן דרימז" ו"Cirque de Freak: The Vampire's Assistant" ושתי הצלחות עם "בחברה טובה" ו"פגוש את הפוקרס הקטנים".

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/5/11 10:17:
      כפי שציינתי במאמר, אני חושב ששנות התשעים היו עשור חלש יחסית ביצירה קולנועית, לעומת העשורים שלפני וזה שאחרי. אני חושב שבין השנים 2000-2010 הופקו סרטים רבים ששברו והגדירו מחדש את יכולות הקולנוע והסיפור ומצד שני, גם הרבה מוצרים מבדרים עשויים היטב. ההבדל הוא שנהוג לשפוט דברים אחרת במבט לאחור ואולי לא עבר מספיק זמן בשביל לשפוט את מה שאחרי 1999 באותו אור כמו מה שיצא לפניה.
        30/5/11 08:50:
      תהליך גיבוש רעיונות בין תקופות בעת התרחשותן ועיקולן,עד למוצר הסופי יכול לעבור שנים או שניות תלוי בתפיסת היוצר
        30/5/11 02:26:
      יש משהו במה שאתה אומר, לדעתי, העשור שחלף, כלומר משנת 2000 עד 2010, סבל בעיקר מבינוניות מטרידה וזה כאמור לגבי עולם הקולנוע בפרט ועולם האומנות ככלל. חוץ מעוד אפליקציה "מרעישה" לא חלו תמורות משמעותיות, ההרגשה היא סוג של ניוון יצירתי שלבטח{לדעתי} קשור להיבטים סוציולוגים כאלה ואחרים{קפיטליזם?}
        29/5/11 14:55:
      סיקור מעניין על סרטים ויוצרים לא מעניינים. ואולי זה אומר משהו על הקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות שלא ממש מצליח להביא משהו מעניין...

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין