וואו, כמה זמן לא כתבתי, עברתי תקופה מאתגרת נפשית ופיזית, הרבה כאבים, הרבה חולשה, לא היה לי כח לעשות כלום, גם לא לטפל בעצמי... התעוררתי, חטפתי צרחות מהחברות הטובות שהודיעו לי חגיגית שהן מפסיקות להיות נחמדות ומתחילות לדרוש מעשים ולא רק תכנונים. איזה מזל שיש לי חברות כאלה, אכן התעוררתי והתחלתי לעשות במקום לשבת בבית ולבכות על מר גורלי. דוד שלי שכנע אותי להיפגש עם אימא שלי השבוע. אני לא מדברת איתה כבר משהו כמו חצי שנה. היא שיגעה את כל העולם ואשתו, מי לא פנה אלי וניסה לשכנע אותי... איך את מסוגלת לא לדבר עם אימא שלך, ועוד עכשיו?? את לא מבינה כמה קשה לה?? אנשים, בואו נעצור רגע ונחשוב, עם כל ההיכרות העמוקה וארוכת השנים (מי יותר ומי פחות) עם האישה המדהימה הזאת שילדה אותי, אתם לא חושבים שאם אני מסוגלת לוותר עליה בדיוק עכשיו כנראה שיש לי סיבה ממש טובה? היא באמת אישה מדהימה. לאחרים. היא מאד חמה ומקבלת, בעיקר אנשים שחושבים כמוה ומכירים אותה במסגרת הרוחנית הניו-אייג'ית שהיא עטפה את עצמה בה ביחד עם בנזוגה. אבל לאנשים האלה אין את הצרכים שיש לי, אין להם את הדרישות שיש לי ממנה בתור הבת שלה, זו מערכת יחסים שונה לחלוטין. אני גם לא תמיד מסכימה עם האג'נדה שלה, למשל לא הסכמתי מלכתחילה לוותר על טיפולים כימותרפיים או כל טיפול רפואי קונבנציונאלי אחר כמו שהיא מוצאת לנכון. היא באמת ניסתה להיות שם בשבילי, היא באמת ניסתה בכל כוחה לקבל את הדרך שלי ולעזור. אבל מסתבר שהכוחות שלה בתחום הזה מאד מוגבלים. ואני ניסיתי לקבל את זה ולרצות אותה כמו כל החיים. ואז הבנתי שזה לא הולך, כל ביקור אצלה, למטרות טיפוליות או אחרות נגמר באכזבה כלשהי ובמפח נפש, נשברתי נפשית. כל שיחה איתה ואפילו מחשבה עליה עוררה כאבים ישנים וגררה בכי. פתאום כל החיים שלי התחילו לרוץ לנגד עיני והבנתי איך כל החיים אני נלחמת על האהבה שלה בציפורניים, איך ניסיתי מגיל מאד צעיר להראות לה את הדרך הנכונה ולהאיר לה את הצרכים שלי וזה נפל על אוזניים ערלות. פתאום ראיתי איך בכל מפגש בינינו אני נמצאת המקום לא מספיק גבוה בסדר העדיפויות שלה, הרבה אחריה, הרבה אחרי האג'נדה שלה והרבה אחרי הזוגיות שלה. יש לי אבא שמתייצב פה על כל ציוץ שלי, ומסדר את חייו האישיים והמקצועיים בהתאם לצרכים שלי, יש לי את אחיה של אמי ואשתו המדהימה שגרים קרוב, ומגיעים בכל פעם שאני צריכה אותם, יש לי חברות, שלא יכולתי לדמיין טובות מהן, הן לימדו אותי שאפשר להתקשר גם בחצות אם פתאום התעורר בי צורך דחוף לראות מה נשמע במיון, או כל צורך אחר שהן יכולות להועיל בו. אז למה לעזאזל אני צריכה לבזבז את האנרגיות המוגבלות שלי על מלחמת הישרדות מול אימא שלי?? בפעם הראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לכעוס. אח"כ החלטתי להבין מאיפה זה נובע, כדי שאוכל לקבל אותה כמו שהיא. זה היה קשה, הבנתי שהיא פשוט בנאדם חלש שלא מסוגל להתמודד. אבל הכי קשה היה להבין שפשוט אין לה מה לתת לי. אפילו אהבה אני לא יכולה לקבל ממנה כי היא פשוט לא יודעת מה זה. כל חיי היא ניסתה ללמד אותי להסתדר לבד, כלומר בלעדיה, ועכשיו סוף סוף למדתי. האמת, היא ממש לא חסרה לי, להיפך, הרגשתי כאילו ירד ממני שק במשקל שני טון וחצי. אבל היא המשיכה לשגע את כולם, בעיקר את אחיה, והוא ביקש ממני להיפגש איתה. מתוך כבוד לדוד האהוב וגם קצת כדי שיפסיקו לנג'ס לי – הסכמתי. אבל הפעם החלטתי שאני לא מרצה אף אחד, אני אומרת לה את האמת ולא מנסה לייפות את המציאות. הפגישה הייתה קצרה, פחות משעה, אמרתי לה את כל מה שאני חושבת. הבהרתי לה שאחרי שכל החיים היא ניסתה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה ואני הייתי שם כדי למלא ככל יכולתי את החלקים החסרים, אני מתפטרת מתפקידי זה! להחלטות שאנו לוקחים בחיים יש השלכות, אם אלו סדרי העדיפויות שלנו, דרך החיים שלנו, הזוגיות שלנו, או כל דבר אחר, ולי כבר אין אנרגיות לפצות אותה על מה שהיא הפסידה בדרך ולסדר גם את זה. כשבנאדם מחליט להביא ילד לעולם זה לא נגמר אחרי 9 חודשי הריון או אחרי 18 שנה, זה לכל החיים, וזו עבודה מאד קשה. אז נכון שאהבה בין הורה לילד אמורה להיות אהבה ללא תנאי וכל הקלישאות למיניהן, אבל לראשונה בחיי התבהר לי שאצלנו זה פשוט חד צדדי, כל החיים היא העמידה לי תנאים לאהבה שלה, למרות שהיא זו שבחרה להביא אותי לעולם ולא להפך. לפי מיטב הבנתי, במשפחות תקינות (פחות או יותר, הרי אף אחד לא מושלם ואף אחד גם לא מצפה לשלמות) ההורה הוא זה שאמור "להוביל" את כל הקטע הזה של "ללא תנאי" ולא להפך, לא? כנראה שקצת התבלבלנו לנו וכל החיים אני תפקדתי כאימא שלה במקום להפך. היא כמובן לא ממש הקשיבה, כי היא לא ממש הסכימה. היא הרי זאת שתמיד עושה את "הדבר הנכון", וגם אם זה לא מתאים לי מסתתרת מאחורי זה פילוסופיה שלמה שמצדיקה את הדרך בה היא עדיין מנסה לחנך אותי... היא אמנם לא משתפת אותי בפרטים, אבל תאמינו לה שיש לה סיבה טובה. על מקרים ספציפיים שהעליתי היא בחרה להגיב ב"כן אמרתי – לא אמרתי", כשמבחינתי הויכוח הוא בעצם "כן הקשבת – לא הקשבת", אבל לא התווכחתי, כי אני לא הולכת לבזבז על זה אנרגיות, היא בטוחה שהיא צודקת. הטיעון המרכזי בו היא בחרה לסיים את השיחה היה "תזכרי שאת הבת שלי ושאני תמיד אוהבת אותך", שזה נכון, בדרכה. אבל פה זה אחד המקומות היותר מתאימים לשאול בהם: "מהי אהבה?". בקיצור, כמו שחשבתי, השיחה הסתיימה ללא שום שינוי או תובנות מופלאות שיכולות לשפר את מערכת היחסים ביניינו. זה מצד אחד, מצד שני, אני עשיתי את שלי ועכשיו אני יכולה להוריד את כולם מהגב שלי: ניסיתי, אבל אין עם מי לדבר! אבא שלי הגיע לבקר אותי היום ולקח אותי לאכול במסעדה, הוא שוב מנסה להאכיל אותי. כל החיים סבלתי ממשקל עודף והסתכלו לי בצלחת כדי שלא אוכל יותר מדי, פתאום מסתכלים לי בצלחת כדי לוודא שאני אוכלת. זה די משעשע הקטע הזה, הנה עוד משהו חיובי שיצא לי מהאתגר הזה, נפטרתי מהמשקל העודף בלי לענות את עצמי בדיאטה! אתם רואים, תמיד אפשר למצוא איזשהו חלק מלא בכוס :-) אבא שלי בנאדם מדהים ואני מאד שמחה על המהפך שחל ביחסים בינינו בחודשים האחרונים. אני שמחה שאני יכולה לדבר איתו על הכול בכנות וגם הוא מדבר על הכול בלי לנסות "להתנחמד" ולייפות דברים, הכול על השולחן. הוא אמר לי שיקל עליו אם גם היא תהיה שותפה בטיפול בי, ונתן לי הזדמנות להסביר לו את הבעייתיות שבסיטואציה. הוא גם יוצא מתוך הנחה בסיסית שאם יש לי אפשרות להקל עליו בתחום מסוים אני אעשה את זה, כלומר שאם בכל זאת החלטתי להשאיר את אימא שלי מחוץ לתמונה, כנראה שאין אופציה אחרת. הוא זה שבחר בה להיות האימא של הילדים שלו והוא הבין וקיבל את העובדה שאין לו עם מי להתחלק בנטל. הוא, בניגוד אליה, מעריך וסומך על שיקול הדעת שלי :-) וואו, לראשונה בחיי אני אומרת מה אני באמת חושבת בלי לנסות לרצות את הצד השני. החיים הופכים להיות כל כך הרבה יותר פשוטים! כאילו, מצד אחד ברור שפתאום אני צריכה להתמודד עם דברים שפעם פשוט הייתי מטאטאה מתחת לשטיח ולא מתמודדת איתם, פשוט כי בכלל לא העליתי אותם, אבל מצד שני, פעם הייתי מנסה להבין לבד מה רוצים ממני ולפעול בהתאם, וכמובן שאלו היו רק ספקולציות, לא בטוח שזה באמת מה שציפו ממני, אולי עשיתי דברים שחשבתי שירצו אחרים, ובזבזתי אנרגיות על תחומים שבכלל לא היו משמעותיים לצד השני. אני חייבת לשתף אתכם בעובדה שהרבה יותר קל ונוח וכייף לרצות את עצמי מאשר את הסביבה, אני יודעת בדיוק מה הדרישות ופועלת בהתאם, במקום לבזבז אנרגיות על מה שאני בכלל לא רוצה לעשות, אבל נראה לי שזה יעשה מישהו אחר מאושר. או לפחות מרוצה. וואי, חפרתי! אבל לא אכפת לי, אני לא פה כדי לרצות אתכם, אני פה כדי לרצות אותי :-) אוהבת אתכם המון, מאחלת לכולנו שבוע נפלא והמון המון בריאות ואושר, ילדה יפה. |