ושוב אני נופלת

באותו בור רק במקום אחר. או בעצם אולי זה באותו מקום בדיוק.

ככה אני. משחזרת את עצמי, או יותר נכון חייה מחדש את אותה סיטואציה כל פעם קצת אחרת. כל פעם ממקום אחר. כל פעם בוגרת יותר. כל פעם יודעת יותר. פגועה יותר. רהוטה יותר יש אומרים. ממש כמו שחקן, שכל פעם מחדש צריך להחיות את הסיטואציה. אף פעם לא משחזר. אלא חי אותה ממקום אחר. ממה שבוער. ואני- אני שחקנית.

ובדיוק שלחו לי היום במייל את הדבר הזה, שמדבר על אנשים שנכנסים לך לחיים:

אנשים נכנסים לתוך חייך למטרה מסוימת, לתקופה קצרה או לכל החיים.
כשמישהו נכנס לחייך למטרה מסוימת, זה בדרך כלל כדי לענות על צורך שביטאת. הוא מגיע כדי לסייע לך להתגבר על קושי כלשהו, כדי לספק לך הדרכה ותמיכה, לעזור לך מבחינה פיזית, רגשית או רוחנית.
זה נראה כאילו המישהו הזה נשלח אליך משמים וזו אמת.
הם נמצאים כאן כדי לענות על הצורך שביטאת.
ואז, בלא שעשית משהו רע או בזמן שאינו נוח לך, אותו אדם יגיד או יעשה משהו שיביא לקץ יחסיך איתו. לפעמים הם מתים. לפעמים הם פשוט מסתלקים. לפעמים הם עושים מעשה ומאלצים אותך לנקוט עמדה.
מה שעלינו להבין הוא שהצורך שלנו טופל, שחלומנו התגשם. ייעודם נסתיים.
התפילה שנשאת נענתה ועתה הגיע זמנך להמשיך הלאה.
לפעמים אנשים נכנסים לתוך חייך לתקופה קצרה, כי הגיע תורך לחלוק, לגדול או ללמוד. הם מביאים אליך ניסיון של שלווה או גורמים לך לצחוק.
הם עשויים ללמד אותך משהו שמעולם לא עשית.
הם מעניקים לך בדרך כלל כמות בלתי רגילה של שמחה. אבל רק לתקופה קצרה.
האמן בזה, זה אמיתי.
יחסים לכל החיים מלמדים אותך שיעור לכל החיים, דברים שאתה חייב להתבסס עליהם כדי לבנות בסיס רגשי מוצק.
התפקיד שלך הוא ללמוד את הלקח, לאהוב את אותו אדם וליישם זאת בכל יחסיך עם האחרים ובכל תחומי חייך.

היום על הספסל הוא בדיוק שאל אם אני עוד כותבת. אמרתי שלא כל כך. שאל אם אין מוזה. אמרתי שהיא באה והולכת אבל לא תמיד יש לי זמן אליה.

הנה יש לי.

כן . הוא נכנס לי לחיים. הוא ענה על צורך. או כמה בעצם. ואז אמר דברים שמביאים לקץ.

הוא הרי לא במקום שאני נמצאת. הוא לא מסוגל לראות את מה שאני רואה.

ככה הוא.

ואז זה נגמר. ושוב התחיל. כי יש שם משהו. או ככה נראה לי.

כתבתי לו היום משהו.

"אתה בורח ממני

או בורח ממך

מנסה להגיע

ולא מצליחה

קצת בקצה

קצת בשוליים

מנסה לא ליפול לתוך שלולית המים

ואתה שם למטה

מביט ושואל

מה היא רוצה שם בתוך הערפל

ואני שוב הולכת

 ואחר כך חוזרת

 הולכת בעקבותיי

 שלי

 עם עצמי."

"יפה" הוא אמר. " את כותבת יפה אין ספק". מי שאל אותו איך אני כותבת. הרי כתבתי בעצם לעצמי. ואם כבר משנה משהו זה מה אני כותבת ומה הוא חושב על זה . ולא אם זה יפה. אבל מה זה משנה.

לימדו אותנו בבית ספר למשחק שמה שחשוב זה הלהיות. . כל רגע ורגע. הרי מה זה אושר? אוסף של רגעים קטנים. ויש לי רגעים מדהימים איתו. אז זה מה שחשוב. אבל יש שלב שזה לא מספיק. או יותר נכון מתחיל להזיק. ואז מה עושים? איפה הם כל החכמים שאמרו פשוט להיות? מה התשובה שלהם לשלב הזה? 

אז בבית ספר למשחק גם לימדו אותנו שלדעת זה לא טוב. שמהות הקיום היא החיפוש. הרי ברגע שמצאת זה נגמר. הכל ידוע. יש משהו בחיפוש, בחוסר הידיעה, שמפעיל, אולי גם מעפיל, אבל בעיקר מפעיל אותך, את החושים, את ההוויה.

זה נכון.

אבל לא פשוט.

אחת לפנות בבוקר. אני עסוקה בלהיות.