כשאחותי הגדולה שמעה שאני הולכת לראיין את אבא, היא צחקה צחוק קצר ומעליב. "אור, רדי מזה. זה לא ילך". "למה?" כעסתי. "דבר ראשון, גם אני וגם את יודעות שלא תצליחי להוציא מאבא שום מילה שלא שמעת בעבר, מקסימום עוד כמה סיסמאות. דבר שני, לראיין הורים זה טיפשי. "למה?" התעקשתי.  "כי הורים לא מראיינים. פשוט חיים איתם". אני מתעלמת ומודיעה לאבא שלי שהיום בערב, יקדיש שעה אחת לריאיון. "הערב אי אפשר". הוא אומר מיד. "יש לנו אירוע". "אין שום בעיה, אני אומרת, אחרי האירוע. "כבר יהיה מאוחר" הוא עונה. "אבא, זה חשוב, זה ללימודים" אני זורקת את משפט הקסם. "איזה לימודים אלה?" "לימודים במסלול עיתונות" "למה תמיד לקחת את הכי פרובלמאטי? לא היה מסלול אחר"?

עשר שעות אח"כ הוא מתייצב מולי, עדיין חנוט בחליפה ועניבה. הוא מביט בי, מלא חשיבות עצמית, בעיניים מצפות. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא היה גבר נאה בשנות השלושים המאוחרות לחייו ואני שקלתי 3 וחצי קילו. שנים ארוכות רווי עליות ומורדות חלפו מהיום ההוא. מנשה סופר, אבא שלי, כבר בן 60. אני בת 24. שני אינדיבידואלים עקשנים ונרקיסיסטים. אנחנו יושבים בחדר שלי, בחולון, אני מציתה סיגריה. עשן ממלא את חלל החדר. אבא שלי משתעל כדי להביע את מורת רוחו. יותר משהוא נחנק מהעשן, הוא רוצה לומר לי מה הוא חושב על העובדה שאני מעשנת. יותר משאני רוצה לעשן, אני רוצה לומר לו שלא אכפת לי מה הוא חושב.

הוא נולד בעיראק, עלה לארץ בגיל 3 והתיישב בחולון, בה הוא גר עד היום. הוא התפרנס מחנות ירקות שהייתה בבעלותו ומנדל"ן. לפני שנתיים פרש ומאז הוא מעביר את ימיו ברביצה מול טלוויזיה ענקית ובהזדקנות איטית. כשאני מנסה לחשוב עליו כילד, התמונה מטשטשת. ילדים בוכים לפעמים. ילדים טועים מדי פעם. ילדים לא מקבלים כל הזמן את מה שהם רוצים. כשאני שואלת אותו איזה מן ילד הוא היה התשובה שלו צפויה כשמש."הייתי ילד מאוד חרוץ. בתקופה ההיא, בניגוד להיום- הוא מסתכל עליי- שמענו להורים. כל מה שהם אמרו היה קדוש. לא היו לנו אפשרויות או ברירות כמו שיש היום. הסתפקנו במה שיש אבל הייתה לנו שמחת חיים.".

איך היו היחסים עם האחים שלך?

"אהבתי את האחים שלי. אחד נתן לשני, הבגדים עברו מאחד לשני, ישנו כולנו בחדר".

והיום?

"היחסים היום טובים אבל זה לא כמו פעם. היום יותר קשה. לכל אחד יש את הצרות שלו, המחלות שלו, הילדים שלו. פעם היה יותר שמח".

כשאבא שלי מדבר על מחלות וצרות הוא יודע על מה הוא מדבר. אחיו הגדול, אבנר, נפטר לפני כשנתיים מאירוע מוחי בגיל 65. חודשיים אח"כ נפטרה נאווה, האחיינית שלו, גם כן מאירוע מוחי פתאומי בגיל 42 בלבד. אבא שלי, איש סגור ומופנם, בחר בשתיקה. בהלוויות לא הזיל דמעה ובזמן שחלף מאז הוזכר מותם בביתנו פעמים ספורות.

איך קיבלת את המוות של אבנר?

הוא נושם עמוק, מכחכח בגרונו. "קשה. מאוד קשה". היו לי יחסים נהדרים איתו. אחרי הכל הוא היה אחי הגדול. אהבתי אותו".

אנחנו מביטים זה בזה. הוא כבר מנחש את השאלה הבאה, זו שאי אפשר להתחמק ממנה.

גם אתה עברת אירוע מוחי לפני חמישה חודשים. הידיעה שאחיך נפטר מאירוע מוחי מפחידה אותך?

"אני מאמין שהאדם בעקבות גורלו. אין לי ספקות- אני לא מרגיש טוב מאז. יש לי כאבי ראש אבל אני משתדל לא לשבת ולהתלונן. מה שאלוהים ירצה- ככה יהיה".

אתה בכלל מאמין באלוהים?

"לא".

"לא יודע אם אני אוהב את אימא שלך"

אבא שלי התחתן פעמיים בחייו. בפעם הראשונה הוא היה בן 22. קראו לה ורה ואם לשפוט ע"פ התמונות, היא הייתה מאוד יפה. הם היו נשואים 7 שנים, ללא ילדים.

אהבת אותה?

"כן". הוא עונה מיד, ללא היסוס. 

למה בכלל התגרשתם?

"הרבה סיבות. נגמר לי הסוס. לא מצאנו טעם להמשיך לחיות ביחד. עד היום יש בינינו איזה קונטקט שקשה להסביר".

אתה עדיין רואה אותה?!

"לעיתים רחוקות אצל ויקטור (אחיו הבכור. א.ס)".

יש בך איזושהי תחושת פספוס? אולי לא ניסיתם מספיק?

"לא. אני לא מצטער שהתגרשנו. מה שהיה היה".

את אימא שלי, דורית, גרושה ואם לשניים, הוא הכיר בגיל 33. יחד הם הביאו לעולם את מייה (27) ואותי. את טקס החתונה הם בחרו לערוך לאחר 15 שנות הכרות, כשאני ואחותי בתחילת גיל ההתבגרות.

למה התחתנת כל כך מאוחר עם אימא שלי?

"רציתי להיות בטוח שיהיו לנו ילדים, שהיא הרה. מעבר לכך, הגירושים שלי היו כל כך מכוערים וארוכים. זה התיש אותי. פחדתי לעבור את זה שוב".

לקח לך הרבה זמן להיות בטוח.

"כן. אף על פי שזה מודרני היום" (צוחק).

היום.

"זה מפריע לך"?

אתה המרואיין. אתה אוהב את אימא שלי?

"לא יודע אם זאת אהבה".

הרגל?

"תראי... טוב לי עם אימא שלך. יכול להיות שהרגל זו באמת המילה הנכונה. כשאני רואה אותך ואת אחותך אני יודע שעשיתי את הצעד הנכון. שנינו לא הכי מושלמים אבל בסך הכל אנחנו מסתדרים".

אתה מאושר?

(חושב)"כן".

לקח לך הרבה זמן לענות

"תמיד בן אדם רוצה עוד ועוד אבל תשמעי..."

מה אתה רוצה עוד?

"בריאות. מעבר לזה אין לי עוד שאיפות. אף פעם לא היו לי. העולם הזה זה כמו תחנת אוטובוס. אחד יורד בתחנה אחת. אחר יורד אחרי 10 תחנות".

אתה מפחד מהמוות?

"לא. אבל אני גם מרגיש שאין לי הרבה זמן לחכות לו. אני מרגיש שאני מגיע לתחנות אחרונות. זה מוזר אבל אני יודע שאין לי עוד הרבה שנים ואני לא מפחד מזה".

אני כן.

"אני יודע".  .