אני זוכר את הרגע שיצא באינקובטור מובל עיי אחות לכיוון שלי, אדום גדול ומכווץ. אני זוכר את רגשות הגאווה שצפו בי ממלאים את חלל החזה - שימחה אהבה,משהו שקשה לתיאור במילים. האנדרלין מפמפם בורידים ואתה רוצה לצעוק "ההוא שלי!" לכולם להסתובב כמו טווס ולהשוויץ אני אבא עכשיו.

היום ,15 שנה אחרי, ואני אומר לעצמי: אתה בטוח שזהו הבן שלך? כמובן שיש קווי דמיון (הענייים של אמו ובלורית השיער גם) אבל בכל השאר טפו טפו הדימיון (כמעט) מושלם.
ילד מתוק ממושמע אהוב על כולם,ממתקים מרוב השכנים הוא קיבל. מחמאות וברכות לאין ספור.
ובוקר אחד הכל נעלם .לא זכור לי אם זה היה צפוי ואם היה תמרור אזהרה. הבן שלי השתנה.
אני אומר לכם: קראתי ספרים ,דיברתי עם הורים אחרים.הרי אנחנו תמיד מתכוננים לכדי לא להיות מופתעים. אבל כמו מדינת ישראל לאחר גשם ראשון זה הגיע ולא הייתי מוכן .העקשנות, הנהמות מתחת לשפם. המלחמות הקטנות ביום-יום, הברות קטועות ומילים נבלעות ,אין תשובה מלאה לשאלה פשוטה.

נכנסתי לסטטיסטיקה. יש לי טיפש-עשרה טיפוסי ושום דבר לא מכין אותך .חוסר האונים ההורי
מול התופעה נטול מילים וכוחות ,ובת זוגתי שתהיה בריאה גם היא עברה חוויה של מתבגר ,אבל
לא באותה עוצמה וגם לה נעתקו המילים ואנחנו הורים מבינים, תומכים מועודדים כמו בסרטים.
תחזיקו לי אצבעות ,אני מבקש מכולם .שלל עצות וטיפים יתקבלו בברכה,כי אנו רק בהתחלה ולא בסופה. לפנינו עוד 3 שנים נפלאות של תיכון ובגרויות, רישיון נהיגה והשד יודע מה
של גיל הטיפשות וההתבגרות היפה. תזכירו לי, מישהו שר "ילדים זה שמחה"?