הסרט פותח בציטוט מאיוב פרק ל"ח מתוך תשובת אלוהים לאיוב המשלבת משלים, תיאורי טבע ולא תמיד קל להבין את הקשר בין משפט למשפט- זאת גם רוחו של הסרט של מאליק. מצד אחד זהו ספורה של משפחה שאיבדה את בנה (לי לא היה ברור למי הכוונה) המשוחזר באמצעות זיכרונות, הזיה של הבן הבכור, החי בהווה במגדלי זכוכית שכמעט נוגעים בשמיים. בשעה שמסופר הסיפור המשפחתי הוא מובא בצורת תודעה פנימית מהורהרת. אמו של הגיבור מוסרת את תפיסתה כי ישנם שני נתיבים: נתיב הטבע, האכזרי, האגוצנטרי (אותו מגלם האב האגרסיבי, בראד פיט), ונתיב החסד אותו היא עצמה מגלמת. הסרט גדוש בסמלים נוצריים והבולט שבהם הוא החמלה. במקביל הסרט מביא את סיפור הבריאה, המפץ הגדול, התפתחות היצורים בים ועל פני האדמה, צילומי טבע ושימוש באפקטים דיגיטליים מרשימים. לכך מצטרפת מוזיקה שמימית, בחלקה מוכרת (המולדבה של סמטנה ). בשלב מסוים חל נתק חד בין הסמלים המטאפיזיים לבין הדרמה המשפחתית. אין כלל ניסיון ליצור אחדות ורצף. הכול חידתי. יש הצפה של וירטואוזיות אומנותית שהיא בבחינת "כל המוסיף גורע". בסצנה הסוריאליסטית המסיימת נדמה, שהבן שבגר לומד לסלוח והוא ימשיך את עץ החיים, כשאשתו נושאת בבטנה את דור ההמשך. אין לי ספק, שהתגובות לסרט תהיינה קיצוניות: התלהבות ממעשה גאוני או סלידה מגיבוב חסר משמעות. בהקרנה בה אני השתתפתי, רבים עזבו את האולם, וגם אלה שלא, הם דאגו להשמיע בקול את תסכולם על כך שלא הצליחו להבין את הסרט יוצא הדופן הזה. עבורי, הצפייה בסרט הייתה חוויה עוצמתית ומתסכלת בעת ובעונה אחת. נדמה לי , שכוונת הבמאי הייתה להציף את הצופה בשאלות קיומיות מטאפיזיות, פילוסופיות ולהשאירן ללא מענה.
עוד סרטים |
