לאחרונה מסיבות שונות, אמא שלי נורא מתגעגעת להורים שלה. המון זיכרונות משתנקיםֿ דמעות חנוקות ולא חנוקות.

את סבא שלי לא ממש היכרתי ועם סבתא שלי,שהייתה טיפוס מאוד מאוד מיוחד וצבעוני , לא הסתדרתי כ"כ.. בעיות תקשורת של ילד בן 8 עם אשה חירשת ומאוד יצרית.

אמא שלי יתומה.

המחשבה שאשאר ללא הוריי מותירה בי תחושת קבס פיזית איומה. איך הדבר הכי יציב ונאמן לך יכול פתאום לא להיות??!! זה לא מקובל עליי.

לא יודע אם זו מחשבה נורמלית להתעסק בה, או שזו דפיקות שלי, אבל זו עובדה שמתלחששת לה באחורי ראשי ומהווה פחד נוראי, קמאי, כזה שגורם לי לאבד חוט מחשבה ופיקוס באופן מיידי.

סיפרתי על זה לאמא שלי. וכאן אומר במאמר מוסגר שאהבתי למשפחתי על כל ענפיה היא אינסופית עצומה ושוטפת.

סיפרתי על המחשבה המפחידה, הרגשתי כמו ילד שמספר על סיוט או על המפלצת מתחת למיטה.

היא חייכה חיוך מריר ואמרה:" אני נורא מתגעגעת להורים שלי, זה נכון, ואני הולכת להגיד לך משהו שיראה לך נורא,אבל אתה תבין אותו באמת ביום מימוש הפחד. כשהורי נפטרו אמנם חשתי צער ואובדן ומצוקה אבל במקביל הרגשתי חופשיה. אין שיפוט יותר, אין מערכת שיקולים חיצונית לכל מהלך ועוד כל מיני "הטבות" .

אשה חכמה אמא שלי, תרבותית עמוקה ומכילה. כולי תקווה שירשתי חלקיק מהאינטיליגציה הריגשית שלה.

אני עדיין מפחד נורא, אבל אני יודע שיש לי אישור לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון גם נוכח האבדן הנורא שאין מה לעשות, יבוא בסוף....

דרך אגב האישור הזה לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון ניתן כבר בגיל שש,

לא בטוח שהוא התקבל על ידי.