אני אוהב את הספרות הדרום אמריקאית. לאחרונה , מאוד לאחרונה, ראיתי סרט בשם 'הסוד של העיניים שלהם'  , ובשמו המקורי - el secreto de sus ojos המבוסס על רומן מאת אדוארדו סאצ'רי. העלילה הזכירה לי משחק על עיקרון החקירה, בדומה מאוד למה שחוסה סאר עושה בספרו הנושא את אותה מילה ככותרת. אך בעוד סאר מתמקם בעדינות במרחב הספרות והנרטיב, עלילת הרומן של סאצ'רי לוקחת את הקורא אל תוך הקלישאה עצמה, על מנת לגאול אותו ממנה.

הנרטיב בחברה בה אחד מכל שלושה אנשים משתתף באנליזה, לעולם מדברת על דבר אחר. על סיפור גדול יותר שניתן לקרוא אותו בכמה אופנים. חקירה, באופן הפשוט ביותר בו פרקליט מנסה לפתור מקרה אונס ורצח שבוצע בצעירה יפה, וחקירה במובן הרחב של המילה, הנוגעת לזיכרון של אותם אירועים ולדרך בה יכול להיכתב הרומן שלו.

הסרט מתחיל מאדם מבוגר, הנאבק בכתיבה, דמות שאינה מצליחה לעבור בחמש הדקות הראשונות של הסרט את השורה החמישית ברומן שאותו היא מנסה לכתוב. על מנת לעשות כן, הוא מחליט לפתוח את התיק מחדש. לחזור לאחור ולצלול אל כמה חורים שחורים בעברו. הוא אף עושה זאת דרך אישה. שהיא למעשה אובייקט החקירה האחר.

בשונה מבורחס, אך בדומה למונטרוסו ואף לסאר, האהבה הרומנטית אינה נעדרת מהסיפור. הכותב אינו בורח ממנה, אלא מתמסר לה, וממקם אותה מחדש בהקשר בו היא יכולה לעבוד ולהפסיק להיות קלישאה. גם בסצנה בה האישה רודפת אחר הרכבת, סצנה הזועקת לפירוק, הסיפור מצליח להותיר את התמונה כמות שהיא, ולייצר אותנטיות.

ליהנות, כלומר.

המשחק עם מסמן החקירה, מותיר את הצופה בהגיעו אל מרכז הסרט, עם ניפוץ האשלייה של הפיתרון המוחלט. האשליה של האובססיבי, של בעל התשוקה, המנסה להגיע תמיד ליעדו, ווכל שמתקרב כך היעד חומק ממנו. היות והאשליה מתנפצת, הקורא, בהזדהות מלאה עם דמותו של בנחמין, נאלץ לרשת את האובססיה החלופית, זו המחפשת לקרוא את הסיפור אחרת. לא כסיפור רצח בעל סוף מוחלט, אלא כסיפור רצח בעל סוף שאינו סוף שהינך מייחל לו. משתוקק אליו. סוף אחר. 

הרי כל אירוע החורג מהאתיקה, דורש הסבר, בדומה לטיפול פסיכואנליטי, האירועים החריגים, המסומנים,  הם אלו המעוררים שרשרת אסוציאציות היוצאת לעיתים, ואף רצוי שתצא, מהשדה שבו היא נמצאת. הרצח במקרה הזה היה הטריגר לאובססיה שמתפקדת כאיווי. תמיד נעלמת, לעולם חמקמקה , ולעיתים גמישה מספיק כדי לאפשר לאדם לחיות איתה בשלום.