השאלה מתייחסת למקרים בהם אדם מאיים על אדם אחר בכך שהוא יתאבד – האם  מדובר באיום חוק העונשין?

בע"פ 2555/01 קבע בית המשפט העליון כי איום ב"פגיעה שלא כדין" שנכלל בהגדרה של עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין), כולל איום בהתנהגות ללא היתר פוזיטיבי בדין.

אמנם, התאבדות איננה אסורה על פי חוק, אולם ברור כי אין היתר פוזיטיבי להתאבד, והעובדה שאין איסור חוקי להתאבד אינה יכולה להכשיר לסחוט אנשים ולהטיל עליהם פחד ומורא באמצעות איום להתאבדות.

משכך נקבע, כי אדם שמאיים להתאבד יכול להיחשב כמי שעובר עבירה פלילית של איומים

כיצד יקבע אם אכן מדובר בעבירה פלילית?

התשובה לשאלה זו נגזרת ממכלול של שיקולים הקשורים בעניין: הנסיבות בהן נאמרו הדברים, זהות האדם שאמר את הדברים, זהות האדם שכלפיו הושמעו הדברים, הקשר או מערכת היחסים בניהם, ההתרחשויות או התוצאות שבאו בעקבות השמעת הדברים וכיו"ב.

כך למשל, בע"פ 1248/05 דובר על נאשם שהיה מסוכסך עם אשתו ואסור היה לו להתקרב אליה. למרות האיסור, הוא הגיע לבית האישה וביקש ממנה לבטל את צווי הרחקה. האישה סירבה לבקשה ובתגובה איים עליה בן הזוג שהוא יפגע בעצמו במחט שהחזיק ויתאבד.

בית המשפט שוכנע שפעולת ההפחדה אכן הצליחה ושהאישה אכן פחדה שיקרה אסון לבן זוגה ועל כן הרשיע אותו בעבירה פלילית של "איומים.".

מומלץ לפנות לייעוץ משפטי של עורך דין פלילי בשלבים המוקדמים ועוד בטרם החקירה במשטרה.