חיכיתי בשמלה מפוארת על קצה המדרכה. כל היום התגנדרתי וישבתי קפוצה בבית, מתוחה וממתינה בציפייה לערב. כשרצתי במעלה המדרגות, לקראתו, כמעט ואיבדתי את הנעל השמאלית שלי. מזל שעצרתי לרגע והזכרתי לעצמי שלא מדובר באגדה, אמנם אמנם אביר אבל עדיין..

בדקתי שהשיער לא התפרע והמשכתי במעלה המדרגות, אל עבר הרחוב. הסתכלתי לצדדים וראיתי שהוא עוד לא הגיעה.

אז התיישבתי על המדרכה, מתוחה ומהורהרת. אבל רק לפני חמש דקות הוא שלח לי אס אמ אס שהוא כבר מגיע. 

אז איפה הוא?

איפה האביר על הסוס הלבן??

כבר עברה רבע שעה ואני לא שומעת קול שעטת פרסות מהמרחק.

לא עובר רגע וכבר העיניים מוצפות בדמעת עגולות שמתחילות לזלוג בכבדות על הלחי, מורחות את האיפור ויוצרות פסים שחורים ודקים לאורך לחיי הוורודות.

"איזה מבריזן" אני חושבת לעצמי בכעס "מי הוא חושב שהוא בכלל, אלק אביר" אני ממשיכה להתמרמר ומסתובבת סביב עצמי ברחוב בועטת באבנים ולא מצליחה לעצור את שטף הדמעות. 

השמלה התלכלכה מקצה המדרכה, האיפור נמרח ועכשיו כואב לי הראש!

אחרי 45 דקות מלאות מרמור ועצבים שמעתי את קול שעטת הפרסות הולך ומתגבר לעברי. 

הפעם כבר לא התגנדרתי, לכבוד החוצפן- מבריזן.

ואז הוא הגיע אביר על סוס לבן שהסביר בהתנצלות כי נתקע עם הסוס שלו בדרך. 

הבטתי בו בחשדנות.

הוא הגיש לי פרח במבט מתנצל.

המשכתי להביט בחשדנות אבל הושטתי לו יד בחזרה.

אבל אני לא מבינה למה הוא היה צריך להגיע על סוס לבן.

זה סתם פוזה- עדיף אוטו.