נותרתי ללא מילים, באלם ובהלם.

וכי עין לא תדמע למקרא מילותיך,

ומי שלא ידמע לב אבן בתוכו.

ומה אוסיפה ומה אדברה,

למילותיך הקדושות הנאצלות והטהורות

צטט: נקודתית 2011-06-27 23:28:38

מדהים איך כל חלק עומד בפני עצמו, כאב שלם כל כך, מקטעים של חומרים דחוסים. המכלול מאלץ נשימה עמוקה. סך החלקים שווה ערך ליקום של תהומות הנפש. [רציתי לכתוב משהו על מיתות קטנות-גדולות ויכולת ההחלמה, לא הצלחתי לנסח].

ענק-המילים שאיתי,

סופרת שלי,

מה שלומך, יקרה בי?

(<ואיך הרגשת שהיום אשיב כאן?

כך, הילכת כל כך בשקט, והנחת אליי

את מתת-מילותייך?

איך ידעת שקשה בי הבוקר הזה, הנשימה

ובראת לי אותה, מחדש,

נושאת את תבונת היקום, ועדיין נושמת בה?

איך ידעת?>)

''צעד

עוד צעד, עוד

צעד,

הולך

והולך

אליך.

שאלה שלוחה

אני,

צעקה פתוחה

לו יכולתי

רק צעד

אחד

להניע

אותך'

יקרה בי,

(<סליחה שזמן כה רב לא כתבתי אלייך.

וחסרתי אותך>)

כל מה שאינך צולחת לנסח, אינו בחשוב, יקירה -

לא בגלל אמרתו המפורסמת של ויטגנשטיין

אלא, כי כל אשר אינו מגיע אל היות המילים

עדיין מבקש את התהלכותינו בו

עדיין אינו ראוי, עדיין אינו יכול, עדיין אינו נכון.

אבל את,

את אינך צריכה לו -

כי

ה-מה שכן מגיע לתוך אותיותייך

כה שלם הוא. כה מלא. כה נפרש - ומצטפן

כשאני קוראת אותך

אני יודעת שאין זה בכדי

שתנועת היקום היא תנועה של פרדוקסים -

המרווח ביניהם בורא את התבונה

והם להיותם - יוצרים את האומנות. את היופי.

את השאיפה-והנשימה

את הפעימה ואת ההליכה

את הקצוות הכלותיים, ואת ההכלה הקצוותית

את הרגע ואת האינסוף באותה המילה.

ברית למילה - את יוצרת במילותייך.

הֶיוֹת המהות.

בתוך הדממה שכאן,

הייתי מבקשת שתקשיבי לרגע -

הבחנת?

המציאות קיבלה כנף רך

והיא עפה,

בשאר-הרוח

של היותך.

זו הענקתך, במילותייך.

יקרה בי.

דעי שכך.

רק כך.

אני להיות לך תודה,

בפרדוקס יקומי.

כעת, את יודעת מהו

מהותו.

מעולם ידעת מהו -

את כותבת אותו.

תודה, אהובה.

צטט: yonbir 2011-06-25 11:12:43

"נקודות הרוק כבר מעופשות. גם כשאני נקבצת על מוסר הכליות שלך, איני שוכחת את מלתעותיך המנגסות בי, באכזב קוּמי, בעת יקיצתי, אתה בולְעני בייסוריך. דוחק בי לקום אל שיממונך הרעב בשניות הספורות של שנתי, מגסס את אבלותי כדי לתלוש את ערוּתי הרעה, לנגח פיסת קרביים בעור חרוך, מבתר פלח של עיי כלי הבליעה לתוך ייאוש מחוספס וטורפני."

כתיבתך מיוסרת ומייסרת, יקירה,
כמה כאב נדרש בכדי להעלות לכתב את הפוסט המצמרר הזה?

'הנה אפול

כעת אפול -

ולא נופל.

הנה כעת

הלב

יחדל -

ולא חדל.

הנה צל

וערפל -

כעת,

כעת

אפול'

יונתן,

הכימהון למבט חנוּן, הוא אולי חומר שצריך היה להסתגל אליו,

אצלינו, בני-האדם הקטנים.

אך ביממות של פיקחון, אני לא חדלה לתמוהה עליו.

יש בך, את המחוננות של כותבים אמיתיים, של סופרים -

היכולת לגעת בכמיהה להיותה -

ולהביא בה משב-רוח, מגבהים עלומים.

רק לסופרים אמיתיים, ישנה הסגולה הזו.

אנחנו, בני-האדם הקטנים, קוראים לה - גאונות.

אך אין בה גאון, יש בה גאוּת-אדווה של מלמול הרוח.

כך אתה.

כך כתיבתך.

אני להיות לך, תודה -

על הטל שהענקת בתוככי עורקיי,

לשמע החמלה הנבקעת ממילותיך,

ודממת אלוהים עטפה את כפות-ידיי

כמו נפרשו.

את ה-הכל הזה, הענקת אתה -

כסופר אמיתי -

משב הרוח מגבהים עליונים.

תודה, יונתן.

צטט: (ה)מיתולוגית. 2011-06-28 13:42:16

צטט: מיסיס H 2011-06-12 23:01:58

הטקסט הזה עושה לי קר בלב. בוכה, צועק, מתייפח. יש בו כל כך הרבה אינות, נוכחות- נפקדות וכאב, שאיפה שהניח את האצבע זה יהיה כמו לגעת במורסה מוגלתית. גרורות ו-כרותים אלו מילים מאד קשות והיו עוד מילים מלאות כאב כאלה. קשה. קשה לעיכולה של העין. ומרתק, מיתולוגית.

'לנו יישבר הלב,

אולי נמות כמותו, בן-רגע,

או נישאר תלויים

מולו, מתנדנדים

בין המתים

והחיים -

אבל את זה אנחנו

מכירים, שנים,

גרדום געגועים - '

מיסיס,

רציתי להיעלם ולהפוך להיות הרוח -

שמניעה את אצבעותייך לכתוב.

כל כך רציתי, רגע אחד כזה. נצחי.

שם, ברוח המניעה את אצבעותייך לכתוב

יקום וקיום, לוחשים שכינה.

שם, ברווח ההוא, הקדושה מלטפת קול אות

שאת כתובה בה -

פלאית כמעוף של הבלתי-נראה והנגלה.

ולאותו הרגע הנצחי

בו נעלמתי למרווח הרוח בינות מילותייך הנכתבות

ידעתי שלנהדרות ולנאדרות

ישנוו רק הזיכוך, הטוהר

של היופי.

לגעת בו לרגע נצחי אחד, דרך מילותייך

היה כמו לגעת ב-בראשית, עוד בטרם היותו,

כשעוד היה בליבו של אלוהים.

תודה, שאין לה מילים -

והיא, כוליותה, במרווח הרוח שבין אצבעותייך הכותבות.

צטט: יעל בר-און 2011-06-11 15:04:47

ואפר ואפר הוא החומר. גלגוליו רבים כאן. האובניים המילוליות הן כלי אוצרך ויכולת ההתמרה של החומר למילים ולדימויים יוצאת דופן.. . ואילו אני, נותרת ותוהה: היכן, בחומר אמצא את יהודית? אמשיך ואחפש אותה. תודה.

'אם נהיה אתו

עוד רגע אחד,

אולי גם הוא

יהיה

לעוד

רגע אחד,

למבט -

נשימה - '

יעל,

את מכירה את הרגע בו רגל אחת מתרוממת מעט באוויר, כדי לפסוע?

כמה הרף-רגע הוא הרגע ההוא,

כמעט ואינו נמצא. 

במרווח האוויר ההוא, אני נושמת את פסיעותייך,

במילים.

במילותייך.

גיליתי כמעט אוויר, יחד עם מבטך -

בכתיבתך אצלך.

בכתיבתך אצלי.

כך זה כשיש לך אובניים מילוליות - לך, יעל,

לא לי.

והבאת אותן לכאן.

בכמעט אוויר,

עדיין יכולתי לשמוע

את נקישת העלי במכתש - אות לאות

צירוף מותך של פרודות כמעט-אוויר.

הטמירות מגיעה וננשבת איתך.

לקרוא אותך, היא חווייה של גילוי

למימד אחר של ה-אלזמן.

תודה, יעל.

תודת אינסוף.

צטט: bfou 2011-06-11 10:15:09

ואולי כן:"ויעל כיונק לפניו, וכשורש מארץ צייה--לא-תואר לו, ולא הדר; ונראהו ולא-מראה, ונחמדהו. ג נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי; וכמסתר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנוהו."

אסור. פשוט אסור לכתוב מאום ליד תגובתך, ביפוריו.

אסור.

כי כן.

כי כן.

תודת עומקי הגבהים והדיוק, אליך ממני.

צטט: bfou 2011-06-11 10:10:14

קראתי עד האמצע. אני מאוד מקווה שאלוהים לא חושב עלינו ככה.

'בעיני מי נביט לראותו

מקופל בשחור

האישון,

ישנו

ואיננו?

בידו של מי

נשלב אצבעות

לטוות אותו

לרגע

בבשרנו?'

ביפוריו,

עד האמצע זה מקום טוב.

זה אולי המקום הכי טוב.

לוואי והייתי יודעת לכתוב אליך את תודתי.

אולי זוכר אתה, שפעם היה כאן כך.

היינו מתהלכים אחד במילות האחר, מן חבורה כזו

שהלכה ושבה, ושוב, ועוד.

ושוחחה.

ושוב, ועוד.

כל כך יפה שכך היית לי כאן.

היות-תודה, אני לך.

צטט: bfou 2011-06-11 10:06:22

כמו תמיד אצלך, אני קודם קורא את התגובות. והפעם, יותר מתמיד, התגובות גורמות לי לפחד מלהתמודד עם הטקסט.

'ואם היה מקום כזה

כמו   ש ם,

ואין מקום כזה, אתה

יודע - אבל אם

היה,

כבר היו הולכים

לשם,

אחד מכולם היה

קם

והולך.'

ביפוריו,

כמה יקרת לי.

התבוננתי בפסיעותיך כאן

וכוליותי נרכנה למבע של תודה.

(<לא. לא ידעתי שכך.

שאתה קורא את התגובות.

כל כך יפה מה שכתבת אליי כאן.

חשוף, ונרעד.

ופתאום, הרגשתי שאני מפחדת איתך>)

תודה - - -

צטט: fox angel 2011-06-11 08:36:14

צטט: (ה)מיתולוגית. 2011-06-08 02:53:48

תיקון.

 

תיקון.

 

 

 

 

תיקון / אמיר אור

 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי בִּכְתִיבָה, עַל חֵטְא שֶׁהִתְחַטֵּאתִי בַּמִּלִּים וְהֶחְטֵאתִי

אֶת קְרִיאַת הָאַהֲבָה; עַל שֶׁסַּרְתִּי מֵעַצְמִי, כְּמוֹ צֵל מִגּוּף, פָּנִים מִלֵּב;

            עַל חֵטְא שֶׁל מַה-יַּגִּידוּ, שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת, שֶׁל גַּאֲוָה;

            עַל חֵטְא שֶׁתַּרְתִּי קֶסֶם קֶלֶס בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים;

עַל אֹזֶן שֶׁבָּטְלָה מִקֶּשֶׁב, עַל אֹמֶר פֶּה שֶׁבּוֹ דִּבַּרְתִּי, וְלֹא דִּבְּרָה הַנְּשָׁמָה;

עַל שֶׁחָטָאתִי לְגוּפִי בְּשֵׁבֶט וְלֹא-חֶסֶד, עַל שֶׁהִכִּיתִי עַל הַחֵטְא,

            עַל שֶׁקָּרָאתִי לְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי,

עַל שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בַּחֲשָׁשׁ וּפַחַד שָׁוְא, שֶׁפִּרְנַסְתִּי אֵשׁ סָפֵק מִגְּזִירָיו שֶׁל עֵץ הַמְּלֹא,

שֶׁעָצַלְתִּי מִלִּצְמֹחַ, שֶׁהֵגַפְתִּי אֶת דַּלְתִּי, שֶׁלֹא רָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי וְלֹא בָּאָה בִּי שִׂמְחָה

 לְמַרְאֵה יֵשְׁךָ.

 

 

עכשיו אני יכולה לנשום נשימה עמוקה ורוגעת...

הכתיבה שלך היא master piece , תמיד, אבל בפוסט הזה הרי זו כבר הייתה זעקה,

ואני לא ישנתי טוב אותו הלילה מרב דאגה...וכל שנותר לי הוא להתפלל...

תודה תודה תודה !

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

'שם אני נוגעת בו

במו-פנימו,

בתהומו,

כפי שלא

נגעתי

מעולם

באף אדם

שבעולם - '

מלאך שאיתי,

וכי יודעת את מה המעשה של מלאכים, אהובה?

שהם עושים את ה-רחש. 

הם, מעשה הרחש.

ותפילה, נאמרת ברחש

והעשב צומח ברחש,

ונשימה, נשאפת ברחש,

ודיו מכתים את הדף, ברחש.

ומבט קורא, נצלל ברחש

ואלם, נשתק ברחש

ואור מהיל - ברחש

ושיח עומקי הגבהים נלחש ברחש

והד -

הוא רחש שהיה

ומים-

ננבעים גם ברחש

ואהבה -

היא אחרי הרחש, בקצותיו.

רואה את, מה מעשה המלאכים, אהובה?

כך את.

כך היותך.

מעשה המלאכים.

אזי,

אני אוצרת אותך בתוכי

כמלאך.

כמעשה מלאכים.

רק אז אני יו-דעת,

ניגון. ורחש.

ושוב,

את אהבתי-עד

לך.

אני להיות לך תודה, מלאך שאיתי.

צטט: flicker 2011-06-08 09:00:33

מחול, מחול, מחול !

יפת-לב וטוהר שאת.

תודה.

צטט: (ה)מיתולוגית. 2011-06-08 02:53:48

תיקון.

 

תיקון.

 

 

 

 

תיקון / אמיר אור

 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי בִּכְתִיבָה, עַל חֵטְא שֶׁהִתְחַטֵּאתִי בַּמִּלִּים וְהֶחְטֵאתִי

אֶת קְרִיאַת הָאַהֲבָה; עַל שֶׁסַּרְתִּי מֵעַצְמִי, כְּמוֹ צֵל מִגּוּף, פָּנִים מִלֵּב;

            עַל חֵטְא שֶׁל מַה-יַּגִּידוּ, שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת, שֶׁל גַּאֲוָה;

            עַל חֵטְא שֶׁתַּרְתִּי קֶסֶם קֶלֶס בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים;

עַל אֹזֶן שֶׁבָּטְלָה מִקֶּשֶׁב, עַל אֹמֶר פֶּה שֶׁבּוֹ דִּבַּרְתִּי, וְלֹא דִּבְּרָה הַנְּשָׁמָה;

עַל שֶׁחָטָאתִי לְגוּפִי בְּשֵׁבֶט וְלֹא-חֶסֶד, עַל שֶׁהִכִּיתִי עַל הַחֵטְא,

            עַל שֶׁקָּרָאתִי לְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי,

עַל שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בַּחֲשָׁשׁ וּפַחַד שָׁוְא, שֶׁפִּרְנַסְתִּי אֵשׁ סָפֵק מִגְּזִירָיו שֶׁל עֵץ הַמְּלֹא,

שֶׁעָצַלְתִּי מִלִּצְמֹחַ, שֶׁהֵגַפְתִּי אֶת דַּלְתִּי, שֶׁלֹא רָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי וְלֹא בָּאָה בִּי שִׂמְחָה

 לְמַרְאֵה יֵשְׁךָ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתקי, אווילה

ולמדי לכתוב.

צטט: Nataly Tarshish 2011-06-05 03:18:56

הדרך היחידה מן הכאב היא לחבקו.

 

רקדי את הרוח יקירתי, רקדי.

רקעי על החומר יקירתי, רקעי.

הניפי, ופרסי ידייך, עמדי על קצות אצבעות, עצמי עינייך, התעצמי, נשמי נפש, לטפי ורדדי את הרוח לניגון בראשית כי בראשית נברא לו רגע ורגע אחד חלף.

 

--

כאן.

 

יש ניגונים שהילת תמימות ניבטת מהם, הם מניצים את השלם שבא מתוך השבר, משכינים זריחה אל חשיכת היום ומעירים מארות טרם סופם, כי בסופה של כל מערה נגלת אבוקה של טוהר ועל כך כחדה לה חשיכה, אשר אף היא יפה בשעתה. כי כשהמבט מעורפל, לומדים להסכית.

 

כזה הוא הניגון. קרוב ללבי. קחי ממני. גם.

'אך בבדידות

הזאת, שבה -

כמו נפש

נפרדת מגוף -

אני כמעט

ונקרע

מעצמי, שם

אינני לבד

עוד, אינני

לבד

עוד,

מאז -

ואינני

אחד שם

בלבד, ולעולם

לא אהיה רק

אחד - '

נטלי, ילדת המדבר היפה שאיתי,

הקשבתי.

וקראתי את צלילייך.

והלא, את -

אינך מדברת, את עושה את השקוף לצליל.

אינך כותבת,

את אומן, את עושה את הבהיר למרחב.

אינך 'קיימת', את הווה

עושה את החכמה לתבונה.

אזי,

הקשבתי.

אלייך צריך להגיע יחפים.

צירופים מותכים של ענוג צרוף

את שולה מגרגרי המדבר

כמו היו לסודות אלוהים. ולך.

וקדמוניות פרועה וחסרת שם,

ניגשת לאט להררייך

ונשמעת להיותך -

הופכת מתוהו סורר ומקולל

ל-ברכה של נביעת-עליונים.

וכך.

רק כך.

אני ממשיכה וקוראת אותך.

רק כך.

תודה, יקרה בי. תודה - - -

צטט: 2btami 2011-06-04 13:02:13

אין לך גבולות. ורק התחלת.

'וזה 

מתאבך

ועולה

ושופע, באר

שאין לה

סוף. ואני

כבר יודע - כל עוד

נשמה באפי

אדלה

ואשתה ואשתות

את אופל

הרגע

הזה'

תמי,

כמו הציורים שלך

כמו האיורים שלך.

זו בדיוק הרגשתי, כשאני מתבוננת אלייך -

אינסוף.

אינסוף, שאינו מילה,

שאינו ממושג, או מוגדר בחוסר הגדרה,

אינסוף - כהֶיות.

אינסוף כתוב ונכתב בו בזמן של אינהזמן.

זו חווייה חסרת מלל, ומלאת מילה -

שאת מעניקה ביצירותייך.

תודת אינזמן, אינמקום,

אלייך ולך

מהיותי.

צטט: מגית 2011-06-04 07:59:50

משורטט להפליא בקסם מילים. "לשון דלוקת- עלטה" מתייפחת. מחזירה את הה' לשם ומתתקנת ממהותה.

'ולפעמים, תדע,

אני מתגעגעת

לטרופה ההיא,

לדָמית,

לפעמים אני מאמינה לה

יותר משאני

מאמינה לעצמי'.

מגית,

בלוז המילים, אני קוראת לך ביני לביני.

דויד גרוסמן, כשכתב את 'שתהיי לי הסכין',

כתב על ה-לוּז של החיים.

כך אני רואה אותך.

בָּ-לוּז של המילים.

משם, אני נוגעת באצבע-רעדה, בקווי התווים של מילותייך.

של כתיבתך.

התבונה שאת יוצרת בינות. במרווח - עוד לפני היותו, ובתוכו.

פעם אמרתי,

שאם אני כותבת, ויש מילה אחת שאני 'אוהבת' במה שכתבתי

אני מבורכת.

ואת,

את נגעת

ב-דיוק

במילה שהיא אני, בטקסט הזה.

איך ידעת?

זה לא מפליא,

אבל זו תמיד תדהמת אלוה

בדיוק הרגיש שאת.

תודה שהשבת לי את ה-ה'.

איך מספרים לך את התודה

ב-לוּז האותיות?

תודה, מגית.

כזו.

ב-דיוק כזו.

צטט: מרי סטיוארט 2011-06-03 11:24:00

להגיב אל מה שהנחת פה, הלנה, הוא כמו לקרוא לחושך לבוא הביתה.יורה רותחת ואיזמל מנתחים של מיצי התוהו. מי יכול לומר מילה? רק; הישארי,עוד. לזמן מה.

'אש קרה

ושקטה

אכלה מסביב.

העולם שבחוץ הצטמק,

נאנח, התמעט

והלך, עד שהיה נקודה

זעירה,

שחורה,

ממאירה.

חשבתי - צריך 

לברוח מכאן.

ידעתי - אין כבר

לאן.'

מרי,

מעטות הן הנגיעות, הנוגעות בתוככי הדמע שלי.

את יודעת. את לבטח מכירה -

את הבכי שנטמן בקו שבין האגודל לאצבע המורה,

מרעיד שם את הגיד, לופת. 

ונותר מוסר וצפון.

רק

מעטות הן הנגיעות, שמביאות אותו משם,

לקצות הריסים, בצל שעל פני הלחיים.

וכך היה עם מילותייך שכאן.

השקיפות של רגישותך,

של תבונתך

ניבטה אליי בתוך האותיות, שיכולת להעניק אותן אליי,

כמו כתבת אותי. בדיוק. פעימה אחר פעימה,

פעימה באחת,

פעימה לאט-לאט.

כמו היית איתי, עת גחלים

ואפר ועפר.

ולחשת אליי תפילת קדמונים,

ש-הד בה. ותמצית. וחכמת אלוה. כזו שאינה מדוברת.

את מתת-אלוה אליי ובי.

כי כך את.

וכן. את מקפידת-מרחק, מרווח

ואני לעולם איני רוצה לחמוס את נשימתך

וגם לכן, אני איני כותבת לך, או אצלך. או.

אבל, דעי, דעי ככל שתוכלי - תמיד,

שאני רואה את היופי ההוא, שהוא -את. ליבך.

רואה.

ויודעת.

פעימות, המילה -תודה- חיוורת היא מכל גון

ושתוקה מקול.

וכזו, אני רושמת אותה אלייך.

ואת תדעי.

תודה.

צטט: בןאור0 2011-06-03 10:23:45

השלם מורכב מחלקיו פתלוג יודע את סיבת המוות את סוד החיים יודעים המתים

'שותקים

חיכינו לבוקר.

בוקר

לא

בא.

הדם

לא

זרם.'

בן-האור,

המשפט הזה כאן שלך,

הוא הענקה

לתבונה קיומית, שהיא הכניסה לפרדס.

המשפט הזה כאן, שלך

הוא הענקה

לתבונה יקומית,

שהיא הכניסה לפרד"ס.

תודה. כך.

צטט: Blue... 2011-06-02 19:09:37

עט להשכיר ניצה צמרת היום 1:56:
"נדמה כי לפני שכתבת כאן, לא הייתה לכאב שפה."

אני חושב שהמשפט הזה מסכם את כל הבלוג העשיר הזה שלך..

מרגשת

'על הכיסאות האלה ישבנו,

אתה ישבת

כאן, אני כאן. ואתה

עישנת, אני זוכרת

את הפנים שלך באות

והולכות בעשן, ובכל

פעם נעשות קצת

פחות. פחות

אתה, פחות

אדם.

בלו,

בכל פעם שאני מגיעה לתגובה שלך, אני נאלמת.

והאלם גדול. והוא עוטף וחובק את העולם. את הקיום.

כי מה זה בכלל, 'כל פעם',

באיזו זכות יש לי 'כל פעם' איתך.

ואני, נרעדת באלם הזה.

זהו אלם שאינו משוחח.

כמו אלומת-אור.

כמוך.

ומה עושה אור?

בקלישאות הנפוצה, אור מניס את החושך.

ולא הוא.

אור, מצייר גם את החושך ביופי אצילי.

כמוך.

כך אתה לי.

באלם האור.

תודה, יקירי.

תודה.

צטט: הלנה היפה 2011-06-02 16:51:00

יקירתי, קראתי פעמיים ומובטח שאשוב לקרוא עוד. טקסט משובח, מלא בהמצאות לשוניות, כיוון שלכאב הזה אין בשום שפה אנושית את המלים הנכונות וחייבים להמציא חדשות. יש לך שם צרופי לשון מדהימים. יקירה, ההתבוננות העמוקה הזו שלך במראה, בוחנת כל גיד וכל פיסת בשר, מבדילה ומפרידה עד שהמציאות הופכת להיות מעט יותר מובנת ולו לשניה ושוב הכל מתערבל. טקסט שחייבים להוציא אותו לאור שעוד אנשים יקראו בו ויעריכו מה שאת הצלחת לרקוח כאן מהכאב הבלתי נסבל הזה. יקירתי, אשוב לקרוא פעם שלישית ואולי תהיינה לי עוד תובנות. בינתיים מה שנותר זה לחבק ממרחק, על מנת לא לגעת בנקודות הכואבות כל כך. לאה

'אני מרגישה פה איזה

סוד: אתה קורע

את התחבושות כדי

שתוכל לשתות

את דמך, צידה

לדרך

לשם.'

לאתי היפה, יקרה בי,

ובתוך חיבוקך הזה, נעטפתי,

עד.

ועד שהיה לי לטלית, כתפילה.

את מנשיבה איתך רקיעים, יקירה בי,

ואין זה אלא, דיו גידי אלוה, שנובע ומנביע בקסת ליבך.

עת אני קוראת במילותייך, ביצירותייך

בתגובותייך

אני יו-דעת, חומרי רוחך, אינם מכאן.

אינם מצויים בעולם שכולו מדינה אחת של גמדוּת הפעימה.

וכי מה יכול לעשות אדם כשהוא קורא פסיעות של קדושה?

רק להרכין את עורקיו. של רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו,

ולתת להם להתמוסס לתוך עוצמה שאינה מכאן.

ול-דעת, שהתברך בנגיהת אלוהים הגדולה.

ובנגיעתו.

אזי,

אני מגיעה אלייך

נפשטת מכוליותי זו

וונמהלת לתוככי אישונייך.

משם,

אני יכולה לראות - את הצלילות

את הדקות הפלאית

את השקיפות.

משם,

אני יכולה לראות אותך

פורשת את ידך, בדיו, במכחול

מוטת כנף ומעוף.

כך אני נוגעת ביצירותייך.

והרי אין בלתי, אלא כך.

תודה על הרגישות היקומית שבך, יקירה

זו, שיוצרת -צלע לצלע

אדם,

כמעשה בריאת הבראשית

עת הרוח ליטפה את המים והילכה בהם.

תודת-נשימת היותי לך ואיתך, יקרה בי.

צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2011-06-02 01:56:17

נדמה כי לפני שכתבת כאן, לא הייתה לכאב שפה.

הרי את מחדשת מילים מתוהו

ניצבת כאשת לוט מבטך צְרוב מלח כי יבשו הדמעות

נדמה כי לפני שכתבת כאן לא היה בידי מידע על תפארת האוּד

ואף במקורות הקלאסיים לא ראיתי רמיזות  על רמ"ח אברֵי וגידֵי ונימֵי  אותו הכאב.

מית,

זהו חיבור מַפְתֵח בהבנת נשמה פְּרוּשׁה מקשר של חיבור לקשר של ויתור.

נראה כי יימצא תחליף להקרבת הקורבן

נראה כי 

למוסד התקווה יהיה כאן תפקיד ראשי

זכרי יקירה,

לפעמים נופלת גחלילית משמים

וגחה ליילית זהרוריה אלייך.

שלך

א נ י

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נצנוץ דרכי,

אני לא מצטטת במילותיי אלייך,

כמו לכולם.

הלוואי ולא הייתי צריכה להשיב,

כי אל מילותייך שלך -

אסורה אפילו הנשימה,

כדי לא לקלקל.

כדי לא לקלקל - - -

 

נדמה לי כי מאז ומעולם,

אני המקלקלת,

ואז,

את מגיעה

ובייחוד אלוהי, את מניחה, באצילות, בעדינות, בכיסוף,

ניגון של תיקון.

רק את.

 

כתבת אצלי, ב-'כחול האחד',

שאינך מתיימרת להיות הקורא האחד.

נכון. אין בך התמיירות.

זו רק אחת התנועות הכל-כך רכות שבך.

אבל את הקורא האחד.

תמיד היית.

מאז.

מעולם.

 

ונדמה, כי דלו המילים,

ובסף דלתי, הן יוצאות, ממהרות עוד ועוד לצאת

כדי שלא ייותרו כפרי ביאושים

ליד תבונתך. ל-ידך

ב-שבילך.

 

או, לא.

שם, ב-שבילך

אני, נצנוץ דרכי.

חובקת את גזעי התוואי

משוחחת עם האבנים

ומתבוננת עמוק לצמרות העצים,

יודעת לזכות בזיכוך הפלאי של ריצוד אורך.

שם, בצמרות העצים.

ואז,

את שבילך אני מלקטת אליי,

מנסה לצייר מתוכו

את פעימתי.

כך ראוי.

רק כך ראוי.

 

וכי אי-מי יכול להעניק גחליליות, נצנוץ דרכי?

רק את.

כקבצנית מבטים, ישבתי כאן,

לא מחכה.

והגעת.

ואז,

את מילותייך, רשמתי לפניי

על דף לבן

וקיפלתי לאט

והנחתי מתחת לכר

לשעות ערותי, ולשניות שנתי

והן

היו לי חלום וגשם.

וכי אי-מי יכול להעניק חלום וגשם, נצנוץ דרכי?

רק את.

 

אני להיות נשימת-תודה לתוכך,

אהובה, לעולם.

 

 

 

צטט: מ.י.כ.ל. 2011-06-01 23:20:01

פליטה והקאת הסחי, החלל, ואז המוות. תהליך הטהרות והתנקות, ומאחלת לך הלן וגם לך הלנה התמלאות בהרבה ברכה וחיים חדשים בתובנות שלמות. אחד התיאורים המבועתים שיותר נגעו "אצבעותיך המרויירות חבקו אותי באופל מבועבע המותיר טביעות צל-חלל בתובנתי."

'ראה

ממלה למלה

משהו-סוד שבינינו

נקלש, מתמסמס,

כמו חלום

שמאיר לתוכו

הפנהס'

מיכל, אהובה בי,

אין כאן שלמות ללא נגיעתך. את יודעת?

אני מוצאת אותי, קוראת את תגובותייך, תמיד

ונאלמת בקטנוּת של דלוּת.

המרחב המכיל שאת,

שאת מעניקה,

אינו משורטט בקו-אדם, אלא בתכול-שמיים, סוכה וכיפה והיכל.

את, ממתי-המעט, שנוגעת בידיים חשופות, ללא מורא

במילותיי

ואני, כל אשר רוצה אני לעשות

זה לרוץ אלייך, ולחבוש. וללטף.

וללחוש - תודה.

את יופי שאינו נגמר, אהובה.

תודה, מיכל. תודת-היות אני לך.

צטט: פקה-פקה 2011-06-01 21:06:06

קצת כמו מוות קטן. מובטחת תחייה. בדוק.

ויחד 

נולדנו

בצד האחר,

בלי

מלים, בלי

צבעים, ולמדנו

לחיות

את תשליל

החיים'.

פקה -

לעיתים נוגע המוות, גדול או קטן, במרווחי המילים,

גם בכתיבתך.

זהו אחד הדברים שאני אוהבת בחומרייך -

התנועה המפיחה הזו, שבין ה-כאן ל-שם

בין הנשיפה לבין השאיפה

לבין כוליות המרחב שביניהן.

תודה שהגעת לכאן, יקירה.

תודה שקראת ושכתבת אליי כך.

תודה., פקה.

צטט: א ח א ב 2011-06-01 20:12:38

חתיכת פלונטר בבטן.....לא פשוט כלל.

'לך היתה טובה

השתיקה, ואותי

היא לפתה

בגרוני. ובזו

אחר זו גוועו

המלים, והיינו

כמו בית

שאט-אט כבים

בו כל האורות

עד שנפלה

דממה חשכה - - -'

אחאב, ידידי,

כמה שונות מילותיי האפורות, מצילומיך המרהיבים.

וכמה טוב שכך.

שכן, אז -

אני ניגשת לאט, ומתחילה להלך בשבילים שצילמה ידך

שצילם מבטך.

ומתוכם, נזקף היופי, החיוניות, המיסתורין, הגבהוּת הצנועה

הנשימה.

תודה, ידידי. תודה עמוקה.

צטט: shabat shalom 2011-06-01 15:59:30

לא יודע אם כאב שאחרי או כעס מלוה או בחילה של לפני כן יודע - שקשה הניתוח הזה. מקווה.

'לא ראיתי אותך

לא ראיתי

דבר

לא בעין האדם

לא בעין

החיה. שורש

נשמתי

נעקר.

קר מאוד היה

וגם עכשיו

קר.'

שבת שלום, ידידי, חברי,

אתה יודע הרבה.

ואני, אני אוהבת ללמוד מהאנשים הנדירים

ששוכנים בטוּב בלתי-רגיל. ונוכח כל-כך.

אז,

אני מתקרבת תמיד אל מילותיך,

אצלך,

אצל תגובותיך

וגם כאן.

יושבת בשתיקה. כי רק השתיקה פורשת את ההוד הנכון למילותיך

ולמדה.

תודה, חברי.

תודה לאותו ההוד שתמיד מגיע איתך

ממך.

צטט: קויוטי 2011-06-01 13:19:08

 

עדינות נפשך יוצרת ניקיון מתוך האמונה

הנקודה של הכפרה היא מאוד עדינה

הפה שאסר הוא הפה שהתיר

המסוגלות להתגבר על הטבע, שנולדת באהבה עצמית.

לאט לאט. זו נקראת אמת.

'האדמה

פערה את פיה,

בלעה אותנו

והקיאה.

אל תחזור

לשם, אל

תחזור,

אל תצא

אפילו צעד

מעיגול האור - '

קראי יקירה, את הציטוט שכאן.

כך אני מרגישה בך.

אינך יוצאת מעיגול האור.

ריצודים ריצודים, את משרטטת את האדם-ה

בנרות, בגחליליות, בזוהרי כוכבים

מגיעים ובאים מתוך עינייך שלך

נושמים בתוככי אישונייך.

כמה פז ישנו בהיותך בעולם.

לאט-לאט, יקירה, אין בלתי.

כמה פז ישנו בהיותך בעולם.

תודה, יקרה בי.

תודה.

צטט: קויוטי 2011-06-01 11:27:40

מקסים ונוגע. אני אתן לזה לבעבע בביטני ואגיב.

יום מקסים יקירה.

'באופל ההוא ראיתי

מולי עין אחת

בוכייה

ועין אחת

מטורפת.

עין אדם

כבויה,

ועין אחת

של חיה'

יקירה, יקירה בי,

האם ידעת שאני קוראת כל פוסט שאת מעלה?

מהרהרת בו. לוקחת אותו איתי.

מרגישה מוענקת במילותייך.

טיפות של תבונה. כזו, מזוככת.

באצילות ליבך, זה הנקי

הענקת לי כאן מתת-ענק.

להגיע, לגעת, ולהמשיך להתהלך.

והרי, אין דבר יקר מכך.

תודה שאת יכולה, כך, במן פשטות

(שאינה פשוטה כלל)

להיות הֶלֶך בתוככי גידי-הרוח.

תודה, יקירה.

זמן מיטיב.

צטט: פרומיתאוס 2011-06-01 11:26:49

עבורי זה כמו ציור שהוא בעת ובעונה אחת ציור אימפרסיוניסטי וגם אקספרסיוניסטי. וכך, אני רואה אוירה דחוסה, שומע המית נהי, מריח מיצי עיכול, ממשש עירוב אברים והוזה פיסיקה סופר מודרנית. וזה הרבה עבור מי שאינו מבין דבר

'שוקעים.

שנינו שותקים

באותן מלים.

מבכים

ברגע הזה -

את ניגון החיים

הקודמים

מבכים, את הפשוט

להפליא, את

הקלות, את

הפנים

שהיו

חלקות מקמטים'

פרומיתיאוס -

המילים שלך, יפות מהמקטע הזה.

'אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה' - ומבטך, מעולם

היטיב אליי. פרש טוּב שאינו מגיע לי.

אני מתבוננת בתגובתך, והיא בלתי רגילה

בלתי מושגת ובלתי ממושגת

כמוך.

בקצוות שהאופק משרטט בתוכינו, רגע ברגעו

ישנו יופי עלום. צפון.

רז, מלאוּת של מנעד.

כך מילותיך אליי.

כמוך.

תודה, יקירי.

תודה.

צטט: *ענת* 2011-06-01 10:51:15

יסורי פרידה
מכירה
כתוב בכשרון

קשה לקריאה

'והם

בחמלה

מְדודים

ושקטים

עומדים

ונופחים בנו

רוח

מתים'

ענת, יקרה,

תודה שאת כאן.

גם איתי.

את היחידה שהבחינה - - -, את יודעת.

כתבת לי בו ביום,

ואני, נעטפתי בתדהמה נרעדת, על חדות הבחנתך.

משהו נפלא מתרחש וקורה בכתיבה שלך, יקירה

היא מתהדקת להיותה

מקבלת גונים של רבדים - בכיוונון דק, מכוייל

היא נפרשת דק יותר, התנועה שבתוכה יוצרת צלילים וצלילוּת

יש בה משהו אדמתי יותר, והאדמה, את יודעת,

מכילה גם את השתיקה וגם את הדממה

וגם -

את אורך הרוח.

התנועה של הכתיבה שלך, נוגעת בו -

באורך הרוח.

משהו נפלא קורה - - -

תודה, יקירה.

תודה שהגעת לכאן. ונגעת.

ותודה.

צטט: מצב זמני 2011-06-01 09:45:59

דחוס ולא סימטרי (אבל אני מוצאת שמפכח) וחזק.

'בתימהון של ילדים

הכירו שאפשר להחזיק

את המוות בפה כמו

סוכרייה

של רעל, שהם בדרך-פלא

חסינים לה'

מצב זמני,

אני תמיד משתאה, ונראה שלעולם אשתאה

לנוכח היכולת שלך, לגעת בתמצית.

רק מי שיודע לגעת בתמצית, גם יכול לכתוב אותה.

תמצית היא חלק מהד

ושניהם חומרים של הרוח. זו, העליונה.

אז, אני למדה ממך. וממשיכה ללמוד.

תודה שאת יודעת להגיע.

יכולה לגעת.

ונכונה בדיוק ההדוק של המילים.

איזו סגולה פלאית - - -

תודה, יקרה. תודה.

צטט: saskia 2011-06-01 09:31:44

חומר אפל וקשה לעיכול. כתיבתך, כרגיל מאתגרת מאוד. אני רוצה להעלות פה את נושא הפונט : השתמשת בפונט קטן מאוד שצבעו חוור ( יחסית לשחור) כשאת משווה את ההופעה הגראפית של הטקסט לחוזק שבו, את חשה בפער בין הנשמע והנקרא, לבין הנראה. למה לא ללכת עם זה עד הסוף ולתת לטקסט את הנוכחות הגראפית שלו ? אין צורך בתשובות מהירות, אלו נקודות למחשבה עבורך. תודה.נ

'בלילה באו אנשים,

נשאו בפיהם

בשורה.

שרך ארוכה הלכו,

שתקו בחומרה,

ואולי בתוך כך

טעמו, ליקקו

אותה בגנבה.'

נעמה, יקרה,

יפה בעיניי, תשומת הלב שלך

לריקום המיוחד תמיד, בין מראֶה ל-היות.

נראה לי, שזהו הדבר הנוכח ביותר

בצילומייך.

החיבור המדוייק של המארג.

תודה, יקרה. תודה.

צטט: נובה 2011-06-01 07:43:46

פליקי כתבה "חומרים קשים" וזה בדיוק מה שהרגשתי.
קשה כאן, לא פשוט.
ואני לעצמי חושבת שכאן זו רק התוצאה, מה עבר לך בגוף ובנשמה...
המונח "להקיא את הנשמה" ממש כאן.

ליבי איתך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

'שאביבו וסתיו,

שאנשים

לתומם,

שיש סתם

בעולם.

היזהר,

אתה אומר

דברים,

דקים כל-כך

הקוּרים - - -'

יקירה בי,

אני קוראת אותך.

אצלך,

במילותייך אצל אחרים.

אצלי.

ואני מרכינת-לב בפנייך.

מגיעה איתך, נובה,

אחת מנאצלות התנועות -

הצניעות.

אני מנסה תמיד לחפון את מילותייך אליי

אולי,

אולי תידבק בי זו.

היכולת שבך להגיע ולגעת בליבת החומרים

מתוך עדינות הרוח, רוך הפעימה

היא נדירה..., שאני תמיד תוהה בי,

ומי שומר עלייך - - -

תודה שהיית כאן, מתחילה, עד תום,

למרות ועל אף

וידעת להרגיש מדוייק, ולכתוב ב-דיוק,

ולהניח צבע אד(ו)ם בליבך -

כי כך הוא, ליבך.

לב נדירות של נגיהה.

תודה, יקרה.

תודה.

צטט: flicker 2011-06-01 07:28:21

חומרים קשים

'לא, אי-אפשר עוד

ככה,

אי-אפשר עוד

שאנחנו,

שהשמש,

שהשעונים, החנויות,

שהירח,

הזוגות,

שעצים בשדרות

מוריקים, שדם

בעורקים.'

יקירה,

ה-תמיד שאת מגיעה אליי בו,

הפך בתוכי לאוצר של מצפון.

של מוסר. של נקי ומזוככך.

למדתי לבטוח בך

לסמוך עלייך

לדעת שאת משקפת אליי, את ה-בדיוק של המרגיש-

בראשונה.

זו אחת הסגולות שאת.

רק אחת...

תודה, אהובה.

תודה של   -תמיד-

חומר האוצר של אורך-הרוח באדמה.

ברקיעים.

תודה - - -

צטט: ...אירית... 2011-06-01 06:42:14

ה"דבר" הזה שמטיל אימה במילותייך. בתוכך. יש לו "חיים" משלו. יכולה להתחבר לפחד. לרצון להקיא. את המשמעות רק את תדעי. אני עולים בי שניים. שתיים. הסיפא שלך. שתי המילים האלה הותירו בי טלטלה. מאחלת שהמתנה תהיה פרידה. מוחלטת. ותבוא שלוה....

'תביט בי, לא,

לא במבט הזה

הריק.

עצור.

חזור אלַי, אלינו

חזור. קל

כל-כך לכְפור

בנו, בעיגול

האור, בזרועות

האלה הרכות

בַּמחשבה ששבנו

לחיים,

ושהזמן

אף-על-פי-כן

מניח רְטיות

דקות - '

יקרה בי עד קצות,

אין כתיבה שלך, 

אצלך,

אצל אחרים,

אצלי

שאין בה, לי, שיעור-חכמה.

כמה נדירה את.

אחד השיעורים הגדולים מכולם, שאני עדיין למדה ממך

הוא ה-הענקה הזו, האינסופית שלך. שבך.

שבאה עמך.

היכולת להגיע לכל מילה, במאור פני-הלב

ולהיות בתוך מילים של אחרים, מתוך היותך שלך -

זה המלא. זה הנוכח, הפקוח,

הנדיב והאצילי בנתינתו.

תודה שהצלילים שאיתך שקופים

ושהקול - בהיר

תודה על הנרעדות שאפשר ומותר להרגיש עם מילותייך

תודה על ההתהלכות הרגישה שלך, ורחש צעדייך כלחש של יופי.

תודה, יקירה,

תודת אני,

עד קצות.

צטט: אלכסנדר הגדול 2011-06-01 06:40:31

קצת מזכיר את "הטבלא המחזורית" של פרימו לוי, הדימוי של בני אדם ליסודות הכימיים.

'טוב שהזכרת:

אנחנו כאן

והוא שם,

וגְבול-עולם

בין כאן

לשם.'

אלכסנדר דה-גרייט,

תודה שהגעת לכאן. תודה שקראת.

קטונתי.

פרימו לוי, גם ב'טבלא המחזורית',

מעיד על יכולת כתיבה הטבולה בקסת דיו-אלוהים.

אבל,

כמובן,

תודה על חלקיק נקודת ההשקה שמצאת.

תודה עמוקה.

צטט: מולי. 2011-06-01 01:30:22

וואו, הזעם במלוא הדרו.
תוכחה שלא ידעתי שניתן לבטא במילים.

מקובלים אומרים שקריאת הזוהר מעניקה אפשרות מעבר, ושבד"כ זה כרוך בתהליך עד ש...
"המעָבר המוחלט מתורת החומרים למקטע בארמית עתיקה של יתגדל ויתקדש".

מה היא אותה נחמה שיכולה לאפשר זאת? האם התבטלות סופית ומוחלטת?

אני מרגישה כמו איוב מול אליהו שבא מן הסערה ומוכיח אותו ואח"כ הוא נשאל:

"איפה היית כשייסדתי ארץ"?

את אדירה הלן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

'ויפות מכל זרועותייך,

העגולות, הרכות.

החיים הם כאן,

יקָרה

לרגע שכחתי:

החיים הם בַּמָקום 

שבו את

מוזגת מרק

מתחת לעיגול האור.

אהובה,

מעט האנשים מביאים בי שירה,

בכל פעם שאני מתבוננת על יצירותיהם.

כך את.

כשאני קוראת את מילותייך, כאן,

וגם בחומרים כתובים אחרים ושל אחרים

מציפות בי מיד שורותיו של אלתרמן-

'להביט לא אחדל 

ולנשום לא אחדל

ואמות ואוסיף ללכת'

אצלך זה מעולם - 'עוד חוזר הניגון'

ואת, את יודעת ניגון זה, מה מהותו.

הרי, זו את הניגון.

אזי,

בכל פעם כשאני מהלכת אל מילותייך

אל יצירותייך

אני באה באֶלֶם

כדי שקול אחד, לא יוותר,

כדי שהשקט ייברא מחדש אלייך

כדי שאוכל להקשיב לכל קצותיי.

כך איתך. 

כך את.

תודה שאת כאן. גם איתי.

תודה על המבט החנון שיש בך, ושהענקת לעולם

גם לי.

תודה, אהובה.

תודת נשימה אני לך.

צטט: ינואר??? 2011-06-01 00:16:05

בנית טבלה היכן שאין יסודות וטוב שכך וטוב שכך. אני כאן בתור מליץ יושר . תחי תורת הכאוס תחי.

יפה-

יפה כל-כך-

יפה 

המטבח

ברגע הזה,

כשאת מוזגת מרק

וחם פה ורך, ואד

מכסה את שמשת החלון

הקרה -

יקרה בי,

היית ראשונה.

כך, באומץ, הגעת וקראת.

זהו האומץ שלך שאני הולכת שבי בו.

מתהלכת בעולם, בפסיעות של חיוניות עזה.

אזי, אני מחייכת אלייך, מכאן.

מרגישה את?

תודה, יקרה.

על נשיבת הרוח המגיעה איתך. ממך. בך.

תודה, ינואר. תודה.

יקריי,

ובכל הזאת,
הקיא והסחי והעיפוש,
והכתוב, שאין בו אפילו מרווח הנשימה
ומרחב החמלה
הגעתם.
וקראתם.
ונגעתם.
והמקטע, שבטוחה הייתי כי יוותר
לשאריותיו ושייריו, מיותם מעין
ומ-יד
הוענק ממבטכם הטוב אליו
ואליי.

היותי - תודה לכם
אליכם ואתכם.

'הקול שלָך
זה חזר. גם שלךָ,
כל-כך התגעגעתי לקול שלָך,
חשבתי שאנחנו... שכבר אף-פעם לא -
יותר מאשר לקול שלי, התגעגעתי לקול שלָך,
אבל מה זה ש ם תגיד לי? אין מקום כזה, אין שם!
אם הולכים לשם, יש ש ם.
ולא חוזרים משם, אף-אחד עוד לא חזר.
כי רק מתים הלכו לשם.
ואתה, איך תלך?
אני אלך לשם חי.
ולא תחזור'

כל הציטוטים במילותיי אליכם
כמו זה שכאן,
לקוחים מתוך ספרו החדש של דויד גרוסמן-
נופל מחוץ לזמן.



שיהא הזמן מיטיב אלינו,
יקריי.
מחוץ לזמן -
גם מחוץ לזמן
תודתי בכם.

"נקודות הרוק כבר מעופשות. גם כשאני נקבצת על מוסר הכליות שלך, איני שוכחת את מלתעותיך המנגסות בי, באכזב קוּמי, בעת יקיצתי, אתה בולְעני בייסוריך. דוחק בי לקום אל שיממונך הרעב בשניות הספורות של שנתי, מגסס את אבלותי כדי לתלוש את ערוּתי הרעה, לנגח פיסת קרביים בעור חרוך, מבתר פלח של עיי כלי הבליעה לתוך ייאוש מחוספס וטורפני."

כתיבתך מיוסרת ומייסרת, יקירה,
כמה כאב נדרש בכדי להעלות לכתב את הפוסט המצמרר הזה?

צטט: (ה)מיתולוגית. 2011-06-08 02:53:48

תיקון.

 

תיקון.

 

 

 

 

תיקון / אמיר אור

 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי בִּכְתִיבָה, עַל חֵטְא שֶׁהִתְחַטֵּאתִי בַּמִּלִּים וְהֶחְטֵאתִי

אֶת קְרִיאַת הָאַהֲבָה; עַל שֶׁסַּרְתִּי מֵעַצְמִי, כְּמוֹ צֵל מִגּוּף, פָּנִים מִלֵּב;

            עַל חֵטְא שֶׁל מַה-יַּגִּידוּ, שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת, שֶׁל גַּאֲוָה;

            עַל חֵטְא שֶׁתַּרְתִּי קֶסֶם קֶלֶס בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים;

עַל אֹזֶן שֶׁבָּטְלָה מִקֶּשֶׁב, עַל אֹמֶר פֶּה שֶׁבּוֹ דִּבַּרְתִּי, וְלֹא דִּבְּרָה הַנְּשָׁמָה;

עַל שֶׁחָטָאתִי לְגוּפִי בְּשֵׁבֶט וְלֹא-חֶסֶד, עַל שֶׁהִכִּיתִי עַל הַחֵטְא,

            עַל שֶׁקָּרָאתִי לְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי,

עַל שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בַּחֲשָׁשׁ וּפַחַד שָׁוְא, שֶׁפִּרְנַסְתִּי אֵשׁ סָפֵק מִגְּזִירָיו שֶׁל עֵץ הַמְּלֹא,

שֶׁעָצַלְתִּי מִלִּצְמֹחַ, שֶׁהֵגַפְתִּי אֶת דַּלְתִּי, שֶׁלֹא רָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי וְלֹא בָּאָה בִּי שִׂמְחָה

 לְמַרְאֵה יֵשְׁךָ.

 

 

עכשיו אני יכולה לנשום נשימה עמוקה ורוגעת...

הכתיבה שלך היא master piece , תמיד, אבל בפוסט הזה הרי זו כבר הייתה זעקה,

ואני לא ישנתי טוב אותו הלילה מרב דאגה...וכל שנותר לי הוא להתפלל...

תודה תודה תודה !

 

 

תיקון.

תיקון.

תיקון / אמיר אור

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי בִּכְתִיבָה, עַל חֵטְא שֶׁהִתְחַטֵּאתִי בַּמִּלִּים וְהֶחְטֵאתִי

אֶת קְרִיאַת הָאַהֲבָה; עַל שֶׁסַּרְתִּי מֵעַצְמִי, כְּמוֹ צֵל מִגּוּף, פָּנִים מִלֵּב;

            עַל חֵטְא שֶׁל מַה-יַּגִּידוּ, שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת, שֶׁל גַּאֲוָה;

            עַל חֵטְא שֶׁתַּרְתִּי קֶסֶם קֶלֶס בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים;

עַל אֹזֶן שֶׁבָּטְלָה מִקֶּשֶׁב, עַל אֹמֶר פֶּה שֶׁבּוֹ דִּבַּרְתִּי, וְלֹא דִּבְּרָה הַנְּשָׁמָה;

עַל שֶׁחָטָאתִי לְגוּפִי בְּשֵׁבֶט וְלֹא-חֶסֶד, עַל שֶׁהִכִּיתִי עַל הַחֵטְא,

            עַל שֶׁקָּרָאתִי לְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי,

עַל שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בַּחֲשָׁשׁ וּפַחַד שָׁוְא, שֶׁפִּרְנַסְתִּי אֵשׁ סָפֵק מִגְּזִירָיו שֶׁל עֵץ הַמְּלֹא,

שֶׁעָצַלְתִּי מִלִּצְמֹחַ, שֶׁהֵגַפְתִּי אֶת דַּלְתִּי, שֶׁלֹא רָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי וְלֹא בָּאָה בִּי שִׂמְחָה

 לְמַרְאֵה יֵשְׁךָ.

הדרך היחידה מן הכאב היא לחבקו.

רקדי את הרוח יקירתי, רקדי.

רקעי על החומר יקירתי, רקעי.

הניפי, ופרסי ידייך, עמדי על קצות אצבעות, עצמי עינייך, התעצמי, נשמי נפש, לטפי ורדדי את הרוח לניגון בראשית כי בראשית נברא לו רגע ורגע אחד חלף.

--

כאן.

יש ניגונים שהילת תמימות ניבטת מהם, הם מניצים את השלם שבא מתוך השבר, משכינים זריחה אל חשיכת היום ומעירים מארות טרם סופם, כי בסופה של כל מערה נגלת אבוקה של טוהר ועל כך כחדה לה חשיכה, אשר אף היא יפה בשעתה. כי כשהמבט מעורפל, לומדים להסכית.

כזה הוא הניגון. קרוב ללבי. קחי ממני. גם.

עט להשכיר ניצה צמרת היום 1:56:
"נדמה כי לפני שכתבת כאן, לא הייתה לכאב שפה."

אני חושב שהמשפט הזה מסכם את כל הבלוג העשיר הזה שלך..

מרגשת

נדמה כי לפני שכתבת כאן, לא הייתה לכאב שפה.

הרי את מחדשת מילים מתוהו

ניצבת כאשת לוט מבטך צְרוב מלח כי יבשו הדמעות

נדמה כי לפני שכתבת כאן לא היה בידי מידע על תפארת האוּד

ואף במקורות הקלאסיים לא ראיתי רמיזות  על רמ"ח אברֵי וגידֵי ונימֵי  אותו הכאב.

מית,

זהו חיבור מַפְתֵח בהבנת נשמה פְּרוּשׁה מקשר של חיבור לקשר של ויתור.

נראה כי יימצא תחליף להקרבת הקורבן

נראה כי 

למוסד התקווה יהיה כאן תפקיד ראשי

זכרי יקירה,

לפעמים נופלת גחלילית משמים

וגחה ליילית זהרוריה אלייך.

שלך

א נ י

עדינות נפשך יוצרת ניקיון מתוך האמונה

הנקודה של הכפרה היא מאוד עדינה

הפה שאסר הוא הפה שהתיר

המסוגלות להתגבר על הטבע, שנולדת באהבה עצמית.

לאט לאט. זו נקראת אמת.

מקסים ונוגע. אני אתן לזה לבעבע בביטני ואגיב.

יום מקסים יקירה.

יסורי פרידה
מכירה
כתוב בכשרון

קשה לקריאה

פליקי כתבה "חומרים קשים" וזה בדיוק מה שהרגשתי.
קשה כאן, לא פשוט.
ואני לעצמי חושבת שכאן זו רק התוצאה, מה עבר לך בגוף ובנשמה...
המונח "להקיא את הנשמה" ממש כאן.

ליבי איתך.

וואו, הזעם במלוא הדרו.
תוכחה שלא ידעתי שניתן לבטא במילים.

מקובלים אומרים שקריאת הזוהר מעניקה אפשרות מעבר, ושבד"כ זה כרוך בתהליך עד ש...
"המעָבר המוחלט מתורת החומרים למקטע בארמית עתיקה של יתגדל ויתקדש".

מה היא אותה נחמה שיכולה לאפשר זאת? האם התבטלות סופית ומוחלטת?

אני מרגישה כמו איוב מול אליהו שבא מן הסערה ומוכיח אותו ואח"כ הוא נשאל:

"איפה היית כשייסדתי ארץ"?

את אדירה הלן.