לא רציתי שתלך, אז שתקתי. וספגתי על מה שאמרת, והטחת בי, בין אם אמת או שקר, או סתם, כעס משתולל. לא רציתי שתברח, אז בכיתי. ורק כשהייתי בטוחה שאתה כבר אינך שומע, ויכול לזלזל, או לצחוק, או להאשים, התפרקתי. לא רציתי שתשכח, אז הזכרתי. ובכל דמעה התפללתי, שאף פעם לא תגלה את החולשה הזו שבגללה אנשים עזבו, והתעלמו, ואז הבנתי, שגם איתך אני בעצם, די לבד. ושוב חזרתי להיות הבובה עם החיוך היפה, אז חייכתי, ואתה צחקת יחד איתי, ובלילה סתם כך חיבקת , כי כבר שכחת איך זה בלי, ואני נרגעתי, כי רק ככה, אני באמת, אני. ולמרות מה שיגידו, הם אינם באמת יודעים מה היא ריקנות, שחיים שלמים עוברים בלי משמעות, עד שהגעת, אחכה גם שנים, שתבחין בי, בקיומי, בשתיקה גאה. |