"יום ירושלים" מדור "על הפרק" מאת  פ. חובב

 רבים משוחרי הספר התורני בציבור החרדי מכירים בוודאי את סוחר הספרים המפורסם, שהיה משיב לשואלים אותו מדוע אינו עושה הנחות מיוחדות בימי "שבוע הספר העברי": שבוע הספר? אצלי אין "שבוע הספר". אצלי כל השנה היא "שנת הספר"!!!

על אותה דרך, מן הראוי לספק את סקרנותם של כל המבקשים לדעת את יחסו של הציבור החרדי ל"יום ירושלים", אותו הם מציינים היום כאירוע לאומי: "יום ירושלים"? — אצלנו כל השנה היא שנת ירושלים!!!

איזו כמיהה מלווה את סדר יומו של היהודי ככמיהה לירושלים? מתפילת שחרית ועד לסוף היום, ירושלים לא יורדת מסדר יומו הרוחני של היהודי. בתפילת שחרית הוא מזכיר את ירושלים. בתפילת מנחה הוא מזכיר את ירושלים. בתפילת ערבית שוב הוא מזכיר את ירושלים. כמה וכמה פעמים בכל תפילה. בברכות שוב הוא מזכיר את ירושלים. הוא חי את ירושלים. הוא לומד את ירושלים. הוא מבכה את חורבן ירושלים. בכניסה לביתו קבועה אמה על אמה לזכרה של ירושלים. באירועים השונים המזדמנים במעגל החיים, הוא מעלה את ירושלים על ראש שמחתו.

הכמיהה לירושלים מוצאת את ביטויה כמה וכמה פעמים בכל יום גם בחיי היהודים הכשרים החיים בקצה קצהו של העולם.

יום ירושלים??? בוודאי. לא יום אחד ולא יומיים בשנה אנו מציינים את ירושלים. שלוש מאות ששים וחמישה ימי ירושלים יש לנו בשנה!!! שלוש מאות ששים וחמישה לילות ירושלים!!!

אמנם, על פניו נראה לכאורה כי גם ההמון הישראלי, רובו ככולו, מחובר נפשית לירושלים. אפילו המוני הישראלים המגדירים עצמם כאנטי-דתיים, מחשיבים את ירושלים כסמל יהודי מיוחד. גם אנשים שלא נרתעים מלחרף ולגדף את כל היקר והקדוש לעם ישראל, מדברים בערגה על ירושלים. אנשי שמאל מובהקים שמשתוקקים בכל מאודם להיפטר מכל ההתנחלויות עד הסנטימטר האחרון, לא מוכנים להחזיר את ירושלים למה שאובמה מכנה "קווי 67´".

אבל, אדרבה ואדרבה, דווקא הקשר של כל אלו עם ירושלים — הוא הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך, שכשהם אומרים "ירושלים", הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי.

הירושלים שלהם איננה ירושלים של השראת השכינה; הירושלים שלהם אינה מקום הקדושה והטהרה; הירושלים שלהם איננה עיר "חרבה ובזוייה" שעם ישראל לדורותיו מצפה לבניינה. גם אם מדובר באותו שטח גאוגרפי, כשהם אומרים "ירושלים", הם מתכוונים למשהו שהוא ההיפך הגמור מירושלים.

הם מתרפקים על ייחודה של העיר העתיקה; על המבנים המיוחדים שבה; על האוצרות הארכיאולוגיים הטמונים בה; על ההווי הפולקלוריסטי המאפיין את החיים בסמטאותיה; על היותה של ירושלים בירת מדינת ישראל; אפילו על מה שהם מכנים באיוולתם "השילוב המרתק בין האתרים הקדושים לכל הדתות". במוסדות החינוך, בכנסת, במשרדי הממשלה, בתקשורת, בנציגויות ישראל בעולם כולו, במוסדות ה"תרבות" — בכל מקום הם מציינים את ירושלים כעיר שאיננה "עוד עיר" ככל הערים.

ה"ירושלים" שלהם היא "תל אביב של מעלה".

למרבה הצער, לא רק היהודים המנותקים מאמונה, נפלו ברשתם של מסלפי ירושלים. גם בקרב היהודים המאמינים ישנם לא מעט שאינם מבינים כי ייחודה של ירושלים נובע אך ורק מהיותה מקום מיוחד של השראת השכינה.

לדידם, כל עוד ירושלים מצויה בריבונותה המלאה והבלעדית של מדינת ישראל, ראוי לכנותה כ"ירושלים השלמה".

העובדה שבית המשפט העליון והכנסת וכל זרועות השלטון הישראלי הכפרני שוכנים בירושלים, מבחינתם, אינה מהווה ביטוי להיותה של ירושלים עיר "בזויה וחרבה ושוממה". אדרבה, הם רואים את הדברים הללו כחלק מבניינה ותקומתה של העיר וכביטוי להיותה עיר "בנויה על תלה". מה שמטריד אותם זה החשש, שמא תיפגע הריבונות הישראלית על כל חלקי העיר.

למרבה הצער, התעמולה סביב מה שנקרא "המאבק על אחדותה של ירושלים", הפילה חללים רבים גם בקרב הציבור המסורתי והדתי. אפילו בקרב מה שמכונה "החרדים החדשים", הניזונים מתקשורת קלוקלת, יש לא מעטים שנדבקו בחיידק הלאומני, עד שקשה להם לחוש עד כמה "ירושלים המאוחדת" מצויה במצב של "בזויה וחרבה".

אשר על כן, דווקא ביום בו מציינים ההמונים את "יום ירושלים" חשוב להבהיר, כי לנו יש שלוש מאות ששים וחמישה ימי ירושלים בשנה, אבל כשאנו מזכירים בערגה את ירושלים, אנחנו מתכוונים לירושלים שכבר כאלפיים שנה אנו מתאבלים עליה ומתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".