נשבעתי לא לכעוס. נשבעתי לא להתעצבן. לשמור על קור רוח. בגיל מאוד צעיר נשבעתי להיות אופטימי וחייכן. והכי חשוב.... לא לכעוס.

אוגוסט 2010. גדר ההפרדה היכנשהו. צהרי יום שישי. תיכף תסתיים התפילה במסגד המקומי בכפר הסמוך. הכוח  נערך להפרות הסדר הקבועות כמו בכל יום שישי. כמידי יום שישי נערכים במקום הפרות סדר הכוללות מאות מתושבי הכפר ועשרות רבות של אנרכיסטים מהארץ ומחו"ל. המקומיים מובנים. האורחים לא.

המפקד מתדרך את הכוחות כמעשה שיגרה. מסביר מה המשימה, מה התרחישים הצפויים ובעיקר מה התרחישים הבלתי צפויים וכמובן התגובות. "לא מפעילים שום אמצעי ללא אישור שלי... ללא פקודה מפורשת.... הבלגה.... הבלגה  והבלגה.... זו מילת המפתח..." הוא פוסק בקול רם וברור.  זה ברור לכולנו...? . "דבר נוסף...." הוא ממשיך. " אנחנו לא מתייחסים למצלמות כאלו או אחרות שיהיו באירוע..... כל הפעילות היא בדיוק כמו בספר ושאף אחד לא יהיה לי פה איזה כוכב טלביזיה...... אנחנו נראים רע בכל מקרה...."  . "זה ברור...?.  "ברור המפקד".

 הזיעה מתחילה לזלוג לי על הפנים. "הולך להיות חם היום..... תרתי משמע..." אני מהרהר לעצמי. "חם מאוד".... התדריך מסתיים  ואנחנו מתמגנים. ציוד  מיגון מלא. אם היה חם עד עכשיו  אז מעכשיו נהיה לוהט ובעיקר מסורבל. מחיר הבטיחות הוא כבד, חם, מסורבל ומציק.  "שילבשו פעם האנרכיסטים את הוי-טופ (ערכת מיגון) עם שכפ"צ..." אני חושב לעצמי ומפליט קללה  חרישית. "נראה אותם  ...". "מהר מאוד יעבור  להם מכל האידיאולוגיה ההזויה הזו....".

צהריים.  התפילה הסתיימה ובאופק מתחילות להגיע המוניות הצהובות. מוניות  האורחים.קהל רב מתחיל לרדת ממרומי הגבעה עליה ממוקם המסגד. המון נושא דגלים. המוניות ממתינות למטה בוואדי ומרחוק ניתן לראות את המפגש בין שני הקהלים. חיבוקים, נשיקות. ההמון מסתדר במעגל גדול. גם הם מקבלים תדריך. "הייתי שם המון כסף כדי להיות נוכח בתדריך שלהם...." אני מהרהר לעצמי.

התדריך שלהם מסתיים והקהל נערך למגע. נשים וילדים קדימה, הגברים נושאי הדגלים מאחור.   "ממש  אידיאלי..." אני מהרהר לעצמי ומהדק את רצועת הקסדה. מוריד משקף ואוחז בנשק.  הקהל מתקרב. הצעקות מתחילות להישמע ברורות יותר ויותר. רן המפקד מזכיר לכולם "אנחנו מכילים את  האירוע....... אנחנו מבליגים.... תהיו חזקים......." .

"מתי תתעופף האבן הראשונה..... מתי יתחיל הבלאגן האמיתי......? אני שואל את שחר בן זוגי לפעילות זו.   "זה מתחיל........ עעעעעעכככככששששייייוווווווו....." הוא עונה. וזה מה שקורה. אבן מתעופפת ופוגעת בשול הכביש. טווח לא גדול אבל מספיק כדי להכאיב.  "הבלגה.....  הכלה......" מסנן רן המפקד.  "טוב..... דייייי   כבר יא'נודניק...." אני עונה לו. "שמעתי אותך..." הוא מסנן לעברי בלי להביט. עיניו נעוצות במתרחש. דרוך כמו קפיץ. האחריות עליו  כבדה.  צוות טלביזיה  עושה כתבת תחקיר על  העימות הזה. מצלמים מכל זווית וכיוון אפשריים וידוע שכשיש מצלמות ההפגנות אלימות הרבה יותר.

חם לי, אני מזיע. מרגיש איך הדם מתחיל לבעבע לי בעורקים. חם ולוהט. למי יש זמן לחשוב על הקושי. על החום. צריך לפקוח שבע עיניים , לחמוק מאבנים מתעופפות. לשים לב לחברים שסביב. לכיווני הרוח למקרה שנפעיל גז מדמיע. לסמן בעיניים פעילים בולטים. לסלעים שסביב כדי לא למעוד. תיכף אתחיל להעלות אדים. הפה יבש והגרון ניחר.

ההמון  המשולהב מתקדם בעקביות. האורחים הבלתי מקומיים מעודדים ומשלהבים את ההמון. האבנים מתעופפות מכל עבר. "להכיל.... להבליג....." צועק רן המפקד.  "מכילים.... מבליגים...... עוד שעה וחצי זה יסתיים......." עונים לו מכל עבר. ריטואל ידוע וגם המשתתפים פחות או יותר.

ההמון ממש קרוב האבנים הופכות גדולות יותר ויש  גם פגיעות. "אייי......סססססעעעעמממקקק......."  אני שומע לצידי. אוחז ברובה  הטעון כדורי ספוג ביתר חוזקה. מכוון לעבר פעיל בולט מולי. "הגבר הזה מסתתר מאחורי חומת נשים וילדים...." אני מהרהר לעצמי. "גם כן מלחמה...".  ההמון ממש במרחק נגיעה ומתחילים עימותים מילוליים. "חייל מניאק....... אני אז***  את אמא שלך......." נצעקות צעקות לעברנו. "להבליג.....  סבלנות......  זה תיכף מסתיים....." "בום..." אבן פוגעת במשקף הקסדה. לא ראיתי מי השליך אותה. רואה כן חיוכים  מולי. הפגיעה ממש כואבת  ומרתיחה אבל נשבעתי לא לכעוס, שומר על פוקר-פייס. צמיג מוצת לו במרחק סביר והעשן מיתמר לו שחור שחור.

אנחנו נסוגים מעט על-מנת לאפשר לקהל המפגין  היערכות במדרון נחות יותר. נסוגים עד לג'יפים שלנו שמסודרים בחצי מעגל. הקהל ממש צר עלינו וצעירים מתחילים לזרוק מילים. קבוצת צעירות  מקומיות נעמדת ממש ממש קרוב. עמידה מתריסה שכזו.  נערות צעירות. מטופחות אבל אכולות שינאה. השינאה יוקדת.  "חייל.... אין לך ביצים לירות עלי....." צורחת לי נערה במרחק של חמישה ס"מ מפניי. "אין לך אומץ.... אתה מניאק.....  זבל.......תירה בי...... רוצה להיות שאהידית......" היא מתקרבת עוד. ממש נוגעת בגופי. השינאה ניבטת מעיניה הרושפות. "מניאק בן של זונה....." היא מסננת לתוך פרצופי. ומתחילה לדחוף. ,תבליג...... המחשבה מנקרת במוחי .  "תרגיע את עצמך.....  תבליג...... נשבעת לא לכעוס........"  הדם שלי רותח. אני תיכף מתפוצץ.  "אתה דוגמה לצעירים..... אני מהרהר.  "צוות 2 לבצע מעצר....." צועק רן מבעד לקהל המעורבב בין הכוחות.  "שלא יגיעו לרכבים...... "אתה עצור...... נשמעת הקריאה "בום"  מתפוצץ לו רימון הלם. דגל פלסטין מונף כדי להכות שוטר ואני מול הנערה המתלהמת. לא מגיב.  שני עצורים כבולים מובלים לג'יפים.

האנרכיסטים מקללים בשלל שפות. אני מגיב  בקללות משל עצמי אך ללא קול כמובן. יותר כדי לנטרל את הכעס שבי. לשחרר קיטור.  חושק שפתיים ומקלל בלב. הם כאן בעיקר כדי לחוות קצת ריגוש, רובם ממש לא יודעים על מה המהומה, חלקם כאן כדי למחות באמת. סוג של מורשת קרב לצעירים שלא היו בצבא וצעירים מחו"ל. באים באופן קבוע בכל יום שישי כדי לעשות קצת רעש ולשלהב את ההמון. ההמון מתחיל לסגת. קיבל את מנת האדרנלין שלו. את הבילוי השבועי. אנחנו נערכים  לפינוי. הקהל התפזר, אני מוריד מיגון ספוג זיעה. בקבוק מים קרים מחזיר לי קצת מליטרים הנוזלים שאיבדתי בשעתיים האחרונות. עולים לכלי הרכב ובנסיעה מהירה מגיעים לבסיס, מקלחת, תחקיר סיכום והפקת לקחים  ויציאה הביתה לחופשת סופ"ש.

עוד יום פעילות הסתיים בלי לכעוס. נשבעתי.