בְּעַיִּן חִבָּה
מִי יֹאמַר לָמָה אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת עַל שִׁירָה.
יוֹם יוֹם אֲנִי נִשְׁבַּעַת לְהַאֲרִיךְ שׁוּרוֹת. שֶׁהַטֶקְסְט
יְמַלֵּל אֶת הַחַיִּים עַצְמָם, יִהְיֶה מְדֻבָּב בְּגּוּף, יְתַרְגֵּם
מִיַּם אֶל יַם אֶת מַסַּע הַלְּבָבוֹת לִתְּנוּעָה ווֹקָאלִית,
לֹא רַק פְּעִימָה וְתִקְתּוּק, לֹא רַק נִקּוּד סְפֶּצִיפִי. הֲלָכָה
לְמַעֲשֶׂה וּבְרֹחַב יָד, בִּנְּדִיבוּת, בְּעִוָּרוֹן הָרְאָיוֹת, יַעֲלֶה
גְּבוּרוֹת בְּמֶרְחָב הַסִפּוּר. לֹא שֶׁקֶר-הַחֵ"ן, לֹא הֵבֶל-הַיֹּפִי
בִּקַּשְׁתִּי, מַאֲרָב הַלּוֹחֶמֶת בִּקַּשְׁתִּי, נוֹפֶלֶת בִּשְּׁבִי קָרְבָּנָה,
וְהִנֵּה נִתְפַּסְתִּי בְּמַעֲקָשַׁי, עֲקוּרָה מִנֶּפֶשׁ,
רוֹקֶמֶת פְּנֵי לֵיצָן מְכֻרְכְּמֵי בְּכִי מוּל הַמַּרְאָה
וְחוֹרֶצֶת אוֹתָם מִיָּד לְמַסֵּכַת צְחוֹק לִפְעֹר מַעֲבָרִים לִנְּשִׁימָה,
תּוֹבַעַת: יוּבְאוּ הַנֶּאֱשָׁמִים לְמִשְׁפָּט. כְּאִלּוּ דִינָם
יִקְבַּע אֶת גּוֹרָלִי. עוֹד יוֹם, וַאֲנִי מְנַשְׁנֶשֶׁת אֵצֶל אֲחֵרִים.
שִׁכּוֹר הָעֵט אוֹ רַק הַיָּד עִלֵּגֶת? מִדֵּי פַּעַם קוֹפֶצֶת כְּאִלּוּ נֶעֱקַצְתִּי,
רוֹגֶמֶת אֲבָנִים מִלִּים בְּגֵו עַיֵּף מִנְשֹׂא. הַקָּפֶה שֶׁלִּי הוּא
אֵשֶׁל אַבְרָהָם, פָּתוּחַ לְרוּחוֹת. אוּלַי בְּעִיר אֲחֶרֶת,
לִימָסוֹל אוֹ פְּרָאג, הוּא מִתְיַצֵּב בְּצַו הַפָּרִיץ,
אֶתְנָן רָאוּי שְׂכַר נְדוּדָיו. וַאֲנִי עַל כִּסְאִי הַקָּלוּעַ,
וַאֲנִי נֶאֱחֶזֶת בִּקְּצֵה אֶצְבָּעַי בְּפִתְקָה מְקֻמֶּטֶת
תַּ"ק פַּרְסָה מֵאֲנָ"שׁ*. אֲנִי הַמוֹכָּ"ז* וּלְמִי אֶמְסוֹר, הֲרֵי
נַתְבַּ"ג עַל פְּלָנֵטָה אֲחֶרֶת, הַמֶּרְכָּבָה שֶׁלִּי סְמוּיָה אוֹ סוּמָא
מִי יוֹבִיל אֶת כְּתַב הַהַרְשָׁאָה, מִי יִרְאֶה אוֹתִי בְּעַיִּן חִבָּה, יֹאמַר
יַפְיַפִית הַיּוֹם, כְּתָמַיִּךְ זָהָב, קְמָטַיִּךְ סַלְסְלֵי-שֵׁשׁ לִצְוָאר מַלְכָּה. מִי
יִשְׁקֹל אֶת חוּטֵי שֵׂיבָתִי בְּמֹאזְנֵי כֶּסֶף. הוֹ, רְחוֹקָה
מֶרְחָק אֲנָחָה מֵהַבְּכִי הַגָּדוֹל, מִשֶּׁפַע סַסְגוֹנֵי זְרִימָתוֹ, לֹא תָּכְנִית
נִישָׁה אֲנִי, לֹא חַד מְמַדַּי. מַשַּׁק כַּנְפֵי הָאֵלָה
הַאֲהוּבָה מַשִּׁיב מְעוֹפִי וַאֲנִי מִשֶּׁלָּה, שִׁפְחָה וַאֲדוֹנִית. ©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, 1-2 ביוני 2011, פלורנטין 10 *המוכ"ז מאנ"ש (המוסר כתב זה מאנשי שלומנו) - אומרים שבמפאי ציידו אנשים בפתק כזה לשם פרוטקציה |