איך נדבקתי בחיידק הסלסה
תמיד שואלים אותי "אתה ישראלי? אז מה לך ולזה?", ומנסים להבין מה בעצם גורם לבחור ישראלי ממוצע, ילד טוב רעננה, להיטרף לגמרי דווקא ממוזיקה שבאה ממרחק כזה גדול. מה הקשר ביני לצלילים ולמקצבים האפרו-לטיניים שמגיעים מהאיים הקריביים שבמרכז אמריקה? ובכן, התחלתי את דרכי כפסנתרן ועד מהרה נמשכתי אל הכתיבה והעיבוד. עוד בתקופת השירות הסדיר הופעתי כקלידן ומנהל מוזיקלי של להקת בידור שהופיעה בבסיסי חילות השדה ברחבי הארץ. אהבתי המון סגנונות מוזיקליים: קלאסי, ג'אז, פאנק, אבנגארד, פיוז'ן, רגאי ואפילו רוק מתקדם, אך עד מהרה נמשכתי אל המקצבים והטעמים של המוזיקה הלטינית וחיש מהר הסתבר שנדבקתי בחיידק הסלסה. זו בפירוש מחלה קשה שאין לה מרפא... על כך עליי להודות למורי ורבי, המוזיקאי המחונן טום ריג'יס, שלמזלי הרב באותן שנים חי בארץ (אפילו היינו שכנים!) וניהל את להקת הסלסה "Jerusalm Salsa Band" הזכורה לטוב. שיעורי המונטונו אצל טום פתחו אצלי צוהר לעולם גדול ומרגש של סלסה פורטוריקנית, ושם התחיל הרומן שלי עם העולם הלטיני. המוזיקה היתה לי חדשה ולא מוכרת, והיא הדהימה אותי בעוצמה שלה, בקצב האפרו-קריבי המטריף, בעיבודים העשירים ואפילו בריקוד החושני.
מכאן הדרך היתה ברורה לי. לא היה שום דבר שעניין אותי יותר מעולם הסלסה. הגעתי באדיקות לכל הופעות הלהקה בתקופה ההיא במועדונים המיתולוגיים, ה"פורטו לוקו" הזכור לטוב בנמל ת"א וה"גלאסנוסט" במגרש הרוסים בירושלים. לאחר מכן נפלה בחלקי הזכות להחליף את טום בעמדת הפסנתר בזמן נסיעותיו לארה"ב ובסופו של דבר קיבלתי את התפקיד כשטום עזב את הארץ. לאחר הצבא ביקשתי לחוות את הדבר האמיתי במקום האמיתי ונסעתי לפורטו ריקו, לקובה ואף לברזיל. שנים מאוחר יותר חזרתי לקובה מתוך געגועים, אך הפעם חייתי שם שנה שלמה, מתמקצע בכלי הקשה ובמקצבים האפרו-קובניים, סופג מוזיקה בהופעות, ברחוב, באולפן, כותב חומר מקורי בספרדית ונכנס להקלטות באולפן בהוואנה עם אמנים מקומיים. זו היתה תקופה מדהימה בה ספגתי לעומק את האוירה והתרבות הקובנית, פגשתי אנשי מפתח מדהימים מהשורה הראשונה במוזיקה הקובנית וחוויתי חוויות אדירות. לאחר שנה נאלצתי לחזור הביתה לחיים האמיתיים... 
|