בס"ד

את הפוסט הזה אני כותב אחרי שבוע לא קל שעבר עלי ועל משפחתי המורחבת אבל בצד זה הדברים שגילתי על האדם שכה אהבתי, מסכת החיים שהוא עבר לצד השתיקה והראיה קדימה לימדה ומלמדת אותי המון.

סבי, זכי,שהיה בעצם "מושבניק", איש שבילדותי ביליתי חופשים שלמים במחיצתו וזכור לי עם הקילשון מנקש עשבים ובמקביל עם ספר התהילים שהיה צמוד אליו, הלך לעולמו ביום שבת. רק בעקבות ההלוויה וההספדים שנאמרו שם הבנתי כמה פיספסתי... כמה לא שאלתי וכמה לא סיפר.

תמיד חשבתי שהשואה לא היתה מנת חלקם של משפחתי ופתאום בין רגע מסתבר שגם סבי עם כל משפחתו ברחו מטריפולי בעור שיניהם תוך שהם משאירים את כל רכושם הרב שם ולא מסתכלים לאחור... וגם כשהם מגיעים לגבול ורוצים לעבור אותו תופסים אותם ורוצים להורגם ורק בתושיית סבי שהפעיל שייח שהכיר הוא הציל את משפחתו שכמובן עשתה את דרכה לארץ הקודש- ארץ ישראל משאת נפשו של כל יהודי הנמצא בעולם.

אף פעם לא שמעתי אותו אומר מילה על קורותיו ומסתבר שהאשמה איפה שהוא היתה עלי - לא שאלתי... ואיך לומר "פספסתי ובגדול", כרגע מה שנותר זה לקבץ את הסיפורים הקטנים שנמצאים אצל כל אחד מהדודים שחוו את סיפור חייו ומבני הדודים שהעזו לשאול.

במשך השבוע האחרון למדתי להכיר את משפחתי המורחבת שהקפידה להגיע יום יום לסוכת האבלים לעזור ולתמוך באבלים ללמוד ולשמוע שיעורים לזכרו.

סבא יקר תחסר לנו

יהי זכרך ברוך אמן.

ת.נ.צ.ב.ה.