כותרות TheMarker >
    מעבר ל-
    cafe is going down
    ';
    TheMarker CafeLola Barחופש הביטויאוֹדִיסֵאָה

    פרופיל

    Lola Bar
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    אוֹדִיסֵאָה

    אוֹדִיסֵאָה

    ‎46

    ספרים  

    85 תגובות   יום שישי , 3/6/11, 23:44

    רַק מִי שֶׁנָּדְדָה בְּשָׁנִים

    עַל כְּתֵפֶיהָ תַּרְמִיל עָמוּס

    בִּשְׁאֵרִיּוֹת אַהֲבָה  

    וּקְצָת תִּקְוָה 

     

     

    זוֹ שֶׁלֹּא פִּלְּלָה כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה,

    הִמְשִׁיכָה הָלְאָה מִכֹּחַ הַכְּבִידָה -

    רַק הִמְתִּיקָה מַר בְּמַר

    אֶת הַמָּהוּל בְּעֹל הַטּוֹב

     

     

    רַק הִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ

    בְּמֶרְחַב הַחוֹלוֹת

    רַחַשׁ דֶּלֶת נִפְתַּחַת

    קִמְעָה קִמְעָה, וּלְחִישָׁתָהּ

    "בָּזֶה הַשַּׁעַר לֹא יָבוֹא צַעַר".

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (85)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/7/11 08:47:
      שיר מצמרר.
        25/7/11 08:05:

      צטט: שרהג'י - נק' שבלב 2011-07-24 22:18:48

      צטט: Lola Bar 2011-06-12 22:04:08

      צטט: saskia 2011-06-06 21:52:21

      שאריות אהבה וקצת תקווה? ואני אומרת הלאה התקווה- בעצם,לא אני אומרת, קרישנמורטי כבר אמר לפני,ציפיות ותקוות הן חיים בעתיד,ואילו אנחנו חיים בהווה- זה מה יש.

       

       

      תודה נעמה וללא קשר, בעניין הציטוט, דעתי שונה משל קרישנמורטי. 

      ההווה מתבצע עכשיו, ברגע הזה הנוכחי, וכל פעולותיו הן פועל יוצא מהרגע הזה וישפיעו על העתיד בצורה כזו או אחרת. אדם ללא תקווה וללא ציפיות בגדר המציאות (לא מתכוונת לפנטזיה), הוא אדם דכאוני, חסר שאיפות וצפוי לו עתיד רדוד.

       

       

      מסכימה אתך לולה עם כל מילה...ההווה כל כל ריגעי , עוברת שניה והוא כבר הוא שייך לעבר.. לדידי יש רק עבר ועתיד
      וללא תקווה , אנא אנו באות???? 

       

      שורל`ה, אופטימיסטית לנצח, אנחנו באות!

      ככה להפתיע אותי ועוד עם תמונה חדשה? 

      התחלת לארוז? :))

       

        

      נשיקות

      צטט: Lola Bar 2011-06-12 22:04:08

      צטט: saskia 2011-06-06 21:52:21

      שאריות אהבה וקצת תקווה? ואני אומרת הלאה התקווה- בעצם,לא אני אומרת, קרישנמורטי כבר אמר לפני,ציפיות ותקוות הן חיים בעתיד,ואילו אנחנו חיים בהווה- זה מה יש.

       

       

      תודה נעמה וללא קשר, בעניין הציטוט, דעתי שונה משל קרישנמורטי. 

      ההווה מתבצע עכשיו, ברגע הזה הנוכחי, וכל פעולותיו הן פועל יוצא מהרגע הזה וישפיעו על העתיד בצורה כזו או אחרת. אדם ללא תקווה וללא ציפיות בגדר המציאות (לא מתכוונת לפנטזיה), הוא אדם דכאוני, חסר שאיפות וצפוי לו עתיד רדוד.

       

       

      מסכימה אתך לולה עם כל מילה...ההווה כל כל ריגעי , עוברת שניה והוא כבר הוא שייך לעבר.. לדידי יש רק עבר ועתיד
      וללא תקווה , אנא אנו באות???? 

        19/6/11 00:10:

      צטט: יוכיפ 2011-06-18 17:38:52

      איך פיספסתי: בזה השער לא יבוא צער. תודה לולה

      עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

      תודה יוכי וברוכה הבאה לקפה שלי :) 

       

       

        19/6/11 00:08:

      צטט: 2btami 2011-06-18 13:46:23

      the only way out is through

       

       

      He also said: 

      “Somewhere ages and ages hence: Two roads diverged in a wood, and I - I took the one less traveled by, And that has made all the difference”

      Robert Frost
      תודה תמי :)
        18/6/11 23:47:

      צטט: luis56 2011-06-14 23:51:14

      סיפור חיים שלם מקופל בשיר הזה
      והכותרת כל כך מתאימה...
      יופי.

      תודה יואל על הקריאה והתגובה :) 

      ספר השירה של רון הוא ספר משובח. הנאה צרופה!

       

       

       

        18/6/11 23:44:

      צטט: ariadne 2011-06-12 22:08:09

      מופלא לולה, אהבתי מאוד.

      תודה רונית.

      שמחה שנענית להזמנה :) 

        18/6/11 23:41:

      צטט: tamara hop 2011-06-10 18:42:49

      אוהבת את רחש הדלת הנפתחת בחולות ואת זה שרק מי שהמשיכה לנוע ולא איבדה את התקווה זוכה לשמוע אותה. אני מאמינה בתנועה ובתקווה :)

      תודה

      תמר

      תודה תמרוש.

      גם אני חושבת שתנועה זה דבר חיוני, במיוחד נגד חלודה :))

       

       

        18/6/11 23:38:

      צטט: raquelle 2011-06-09 08:46:27

      נפלא לקרוא אותך שוב.

       

      תודה ראשל ושבועטוב :)

        18/6/11 17:38:
      איך פיספסתי: בזה השער לא יבוא צער. תודה לולה
        18/6/11 13:46:
      the only way out is through
        14/6/11 23:51:

      סיפור חיים שלם מקופל בשיר הזה
      והכותרת כל כך מתאימה...
      יופי.

        12/6/11 22:08:
      מופלא לולה, אהבתי מאוד.
        12/6/11 22:07:

      צטט: The light, 2011-06-07 00:00:55

      אוהב את סיומת השיר. חג שמח לך לולה ותודה על ההזמנה רועי

       

      תודה רועי וד"ש חמה לאמא :)

       

        12/6/11 22:05:

      צטט: ששת שצ 2011-06-06 23:45:59

      הרבה זמן לא קראתי שירה, וזו שירה.

      חן חן שץ שבאת מרחוק :) 

       

        12/6/11 22:04:

      צטט: saskia 2011-06-06 21:52:21

      שאריות אהבה וקצת תקווה? ואני אומרת הלאה התקווה- בעצם,לא אני אומרת, קרישנמורטי כבר אמר לפני,ציפיות ותקוות הן חיים בעתיד,ואילו אנחנו חיים בהווה- זה מה יש.

       

      תודה נעמה וללא קשר, בעניין הציטוט, דעתי שונה משל קרישנמורטי. 

      ההווה מתבצע עכשיו, ברגע הזה הנוכחי, וכל פעולותיו הן פועל יוצא מהרגע הזה וישפיעו על העתיד בצורה כזו או אחרת. אדם ללא תקווה וללא ציפיות בגדר המציאות (לא מתכוונת לפנטזיה), הוא אדם דכאוני, חסר שאיפות וצפוי לו עתיד רדוד.

       

       

        12/6/11 21:27:

      צטט: רחלי45 2011-06-06 19:46:17

      רק מי שנדדה בשנים, על כתפיה תרמיל עמוס,רק היא יכולה לשמוע במרחב החולות..... נהדר.

      תודה רחלי שאהבת והגבת :)

       

       

       

       

        12/6/11 21:25:

      צטט: OCN 2011-06-06 18:57:28

      כל כך נכון השיר הזה

      תודה לך אוסי :) 

       

       

       

        12/6/11 21:25:

      צטט: d.double you 2011-06-06 18:43:35

      שיר כל כך יפה שבא לבכות, ואחר כך לחייך, ואנחת רווחה לסיום. ממש תודה לך.

      תודה גם לך דניאלה :)

       

       

       

        11/6/11 17:04:

      צטט: גרייס ל 2011-06-06 02:11:11

      נפלא קצרצר ומדויק ,אוהבת מאוד,,חג שמח,,

      תודה גרייס היקרה :) 

       

       

        11/6/11 17:03:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2011-06-05 22:51:26

      כוח הכבידה הוא כוח הנשיאה, הוא הכוח המאפשר תמרונים במרחב, באדמה באוויר ובים. ואפשר, הן אפשר להותירו מחוץ לבית ולהפסיק לתמרן במרחב המוגן הפיזי הפרטי. אכן, רעיון מכונן.

      תודה ניצה.

      כוח הכבידה במישור הפרטי :)

       

        11/6/11 17:01:

      צטט: גליתוש. 2011-06-05 22:38:02

      נורא יפה ברכת הבית הזאת. משאירים בחוץ את המסע לעייפה ובאים להתרווח בתוך הנינוחות והשלווה.

      תודה גליתוש.

      שמחה על מה שראית ועל התוספת החשובה :) 

      הסיום אכן ציטוט מתוך ברכת הבית.

        11/6/11 16:58:

      צטט: ליאורה בן יצחק 2011-06-05 21:46:03

      רק מי שחווה את הקושי יודע לזהות את השינוי, כשמגיע
      בשיר טעון ומרגש:)

      תודה, לולה יקרה

      ליאורה

      תודה ליאורה.

      אם הצלחתי לגעת ולו קצת - דיינו :) 

        11/6/11 16:56:

      צטט: שוקידו 2011-06-05 20:51:48

      עַל כְּתֵפֶיהָ תַּרְמִיל עָמוּס בִּשְׁאֵרִיּוֹת אַהֲבָה וּקְצָת תִּקְוָה איזה יופי, שיר נוגה.

      תודה יקירתי על ההפתעה הנעימה.

       אני לא זורקת כלום. נגיד :)

        11/6/11 16:54:

      צטט: נורה דוד 2011-06-05 20:30:48

      כך אנו "נודדים בשנים", נושאים על כתפנו את העול, ממתיקים קצת, ונותרים עם הזכרונות...גם של התקוות. מאוד יפה.

      תודה נורה.

      שמחתי על הביקור והתגובה :) 

        11/6/11 16:52:

      צטט: ארזעמירן 2011-06-05 20:25:52

      לפעמים ניסיון החיים הזה, שאנחנו נוהגים לארר את ייצוגיו הפיזיים, דווקא מצמיח תעצומות נפש. או למצער, שכרו (המסוים) בצידו.

      תודה ארז.

       אמר מי שאמר: "אילו יכולנו למכור את ניסיון החיים שצברנו בהתאם למחיר שהוא עלה לנו, היינו מיליונרים." :)

       

       

       

       

        11/6/11 16:46:

      צטט: צלילי הלב 2011-06-05 17:53:30

      לולה, השיר מדבר על יכולת מיוחדת לראות את הטוב בחיים, להתבונן עמוק עמוק ולהתבונן על הקנקן המלא. מתי אנחנו מקבלים את היכולת הזאת? כנרהא רק אחרי שמעלים מספיק נסיון חיים מעלינו, רק אז...מבינים שהחיים כל כך קצרים ולכן דורשים לעניות דעתי שכל פעם ניצוק אליהם קורטוב של תיקווה, וגם שמחה. תודה

       

      תודה ליאת על הקריאה והפרשנות האופטימית :)

        10/6/11 18:42:

      אוהבת את רחש הדלת הנפתחת בחולות ואת זה שרק מי שהמשיכה לנוע ולא איבדה את התקווה זוכה לשמוע אותה. אני מאמינה בתנועה ובתקווה :)

      תודה

      תמר

        9/6/11 22:48:

      צטט: מיכאל 1 2011-06-05 17:45:14

      שירך כתוב היטב , לולה. השימוש במטאפורת "כוח הכבידה" שהא מרכזי בשיר מעלה על הדעת מעין "נפילה" של הדוברת ללא שליטה, כצנחן ממטוסו, כי הרי לא מדובר בכוח האנרציה שלעיתים פועלת בחיינו מבלי שנוכל לעשות יותר מדי לשינוי אירועים כאלה ואחרים. אבל כיוון שמנסיון חייה למדה על בשרה דברים רבים, נותרה בה עדיין תקווה לימים יפים יותר, שכן האור בקצה המנהרה, עתיד להופיע. הלוואי.

      תודה מיכאל.

      אכן חלק מן הבעיות נמצא להן פיתרון ויש הרבה אור בקצה המנהרה :)

        

       

        9/6/11 22:35:

      צטט: מיא 2011-06-05 15:51:09

      אני אוהבת את האופטימיות שטמונה במחשבה שהניסיון מלמד, ושיש התפתחות בחיים, כי אני מכירה מלא טמבלים שלא התפתחו בצעד למרות שעברו מלא דברים בחייהם.

      תודה מיא.

       החיים הם סדרה מתמשכת של מכשלות ומשברים. לדעתי, השאלה הדומיננטית במקרה זה, "האם אנחנו מן השורדים או מן הלוחמים?" זו שאלה מאד מורכבת כי היא תלויה בראש וראשונה באופיו של האיש/ה. יש מי שנכנע לגורל ויש מי שתמיד מנסה למצוא פתרונות ולעקוף אותו. ובשביל זה צריך כוחות נפש ותעוזה לקחת סיכונים.

       

       

       

        9/6/11 22:19:

      צטט: הטרמילר 2011-06-05 15:16:35

      חשבתי שאני המהלך בחולות ללא ציפייה כלל ומברך בבואו של יום וכשהולך גם. כתוב היטב ובכבדות מתמדת :)

       

      טוב נו, זה לא מסע לתאילנד :)

      תודה יקירי שבאת וקראת.

       

       

        9/6/11 22:17:

      צטט: ארנה א 2011-06-05 15:08:36

      תפילת כל אם /אישה, לאט לאט יימס המר ולא עוד צער, רק "רחש דלת נפתחת" ויבוא היום ותבוא התקווה.

      תודה ארנה על הביקור וקריאתך היפה :)

       

        9/6/11 22:14:

      צטט: אילנה ינובסקי 2011-06-05 15:05:45

      יש שכר לעמלה.

       

      תודה אילנה :)

        9/6/11 22:14:

      צטט: שושי1 2011-06-05 08:33:54

      צטט: מיסיס H 2011-06-04 15:52:53

       

       

      דווקא השימוש במושג הפיסיקלי "כוח הכבידה" הפריע לי מעט בגלל חוסר הדיוק בהקשרו של השיר. מתאים יותר היה לעניין השיר הייחוס של "כוח ההתמדה" (כוח האינרציה) שבא להראות את ההתעקשות להמשיך בתנועה (מבחינת המונח הפיסיקלי) עם קשיי הנדודים המטאפורים, המוזכרים בתחילת השיר.

       

      אולי זה נכון פיזיקלית, אבל בתחושה שלי, כחו הכבידה מאוד נכון, הוא שמחזיק את ההולכת על השביל ולא מאפשר לה לשאת כנפיים ולחפש מתוק להמתיק את המר.
      אנחנו מהלכות במסע ומשאנו שעל כתפנו כופה אותנו לדרך הארוך. כך אני רואה את הדברים בשיר. ומשם הגאולה של השורות המסיימות

       

       

       

      תודה רבה שושי.

      דייקת בפרשנותך :)

       

        9/6/11 22:12:

      צטט: David Leviathan 2011-06-04 23:53:39

      מדמיין את הומרוס קורא ומאשר, -------------- יפה, נוגה, מרגש, מאד תמציתי משום מה נדבק לי למוח גם "אישה בחולות"

       

      תודה דויד

       "אישה בחולות" אוכלת הרבה חול דרלינג.

      לא ממש רומנטי :)

       

       

        9/6/11 22:07:

      צטט: עמנב 2011-06-04 16:56:39

      אהבתי את שירך, לולה, ואני מאד אוהב את ה"אודיסיאה". כתבתי מאמר השוואתי בין גיבור הדוקטוראט שלי ואודיסיאוס, כ"יורדי דומה". זה מאמר יחיד שכתבתי בעברית וגם לו לא מצאתי "אכסניה" מתאימה. חג שבועות שמח, עמוס.

      תודה עמוס.

      זה נשמע מעניין ומאתגר המאמר שלך. אולי תביא לנו פרקים מתוכו.

       

       

       

        9/6/11 22:05:

      צטט: מיסיס H 2011-06-04 15:52:53

      לא צריכים לגעת בשיר הזה וגם לא לפלוש אל תוך השורות כי כל נגיעה, גם אם הקטנה ביותר, עלולה לפצוע את השיר השלם מבחינתך, לולה.

       

      עם כל זאת יש בשיר שני מיתוסים עיקריים: ה"אודיסאה" ו-"חנה בשילה", השונים זה מזה מרחק שנות אור בהתייחס למשמעויות שהם מכילים אך קשורים זה לזה בהתייחס לשיר ושהובילו אותי כקוראת לאורכו עם תרמיל-צידה של אלוזיות.  ה"אודיסאה", שהיא מיתוס העומד בפני עצמו, ויפה איך "גימדת" את היצירה האפית הגדולה הזו של הומורוס ומסעו רב התלאות של אודיסאוס לצרכי השיר המאד ארצי ואישי עם "חנה בשילה", על כל המשתמע והנגזר מההקשר התנכ"י.

       

      דווקא השימוש במושג הפיסיקלי "כוח הכבידה" הפריע לי מעט בגלל חוסר הדיוק בהקשרו של השיר. מתאים יותר היה לעניין השיר הייחוס של "כוח ההתמדה" (כוח האינרציה) שבא להראות את ההתעקשות להמשיך בתנועה (מבחינת המונח הפיסיקלי) עם קשיי הנדודים המטאפורים, המוזכרים בתחילת השיר.

       

      עם כל זאת רק "היא" יכולה לשמוע במרחבים הגדולים את דלת התיקווה ניפתחת. לאט לאט.

       

      לולה, לא התכוונתי לחטט בקרביים, אלא רק להאיר את השיר המרגש והמאד יפה הזה.

       

      (זו הפעם החמישית שאני שולחת את התגובה, שלא נקלטה כאן משום מה).

       

       

      מיסיס יקרה,

      ראשית אני שמחה על תגובה עניינית ולכן תרגישי בנוח לחטט בקרביים :)

      כאשר כתבתי את השיר, אכן התלבטתי בין "כוח הכבידה" ל"כוח ההתמדה" וכפי ששושי הסבירה בכוח הכבידה ישנה קונוטציה מאד מוחשית להלך הרוח מעבר לפן הפיזיקלי המדוייק.

       

      תודה לך

       

       

        9/6/11 21:50:

      צטט: שירת100 2011-06-04 15:19:54

      אכן החיים הם לא פיקניק:) אלא מסע ארוך ורב תלאות אהבתי את הדימויים בהם השתמשת. יופי של שיר

      תודה שירת על הקריאה והתגובה :)

       

        9/6/11 08:46:
      נפלא לקרוא אותך שוב.
        7/6/11 08:21:

      צטט: saskia 2011-06-06 21:52:21

      שאריות אהבה וקצת תקווה? ואני אומרת הלאה התקווה- בעצם,לא אני אומרת, קרישנמורטי כבר אמר לפני,ציפיות ותקוות הן חיים בעתיד,ואילו אנחנו חיים בהווה- זה מה יש.

      -------------------------------------------------------------------------

       

      מידי פעם, במקרים מסוימים אני מפשפש בתגובות של אחרים,

      עשיתי זאת כאן, והנה גיליתי את התגובה הזאת.

      אז כך (רק דעתי כמובן) :

      1. קרישנהמורטי הגיע לתובנות מסוימות, מאד ברורות, לגבי החיים ומצבו של האדם בתוכם.

         הוא פירסם זאת בכתביו, מתוך רצון להנחיל את התובנות האלה, ללא שום התנשאות, ללא ציניות.

       

      2. בטקסט המועלה כאן מתואר מסע.

         להתייחס רק אל תחילת המסע, כאילו זה כל מה שמתואר כאן, תוך התעלמות מההמשך, ובעיקר מהמסקנה שבסוף

         המסע, זה כמו להתייחס אל בודהה, כאילו כל אשר מסמל אותו הוא, תקופת סידהרתא המסתגף...

       

      3. נראה לי (אישית, דעתי בלבד) שאילו היה קורא קרישנמורטי את הטקסט המועלה כאן, היה הוא נד בראשו לחיוב,     

         ומחייך...

        7/6/11 00:00:
      אוהב את סיומת השיר. חג שמח לך לולה ותודה על ההזמנה רועי
        6/6/11 23:45:
      הרבה זמן לא קראתי שירה, וזו שירה.
        6/6/11 21:52:
      שאריות אהבה וקצת תקווה? ואני אומרת הלאה התקווה- בעצם,לא אני אומרת, קרישנמורטי כבר אמר לפני,ציפיות ותקוות הן חיים בעתיד,ואילו אנחנו חיים בהווה- זה מה יש.
        6/6/11 19:46:
      רק מי שנדדה בשנים, על כתפיה תרמיל עמוס,רק היא יכולה לשמוע במרחב החולות..... נהדר.
        6/6/11 18:57:
      כל כך נכון השיר הזה
        6/6/11 18:43:
      שיר כל כך יפה שבא לבכות, ואחר כך לחייך, ואנחת רווחה לסיום. ממש תודה לך.
        6/6/11 18:15:

      צטט: forte nina 2011-06-04 13:37:40

      נהדר השיר. ובוודאי מי שחווה את זה מבין לעומק.

      הסמלים שאת משתמשת נפלאים וקרובים לעולמי.
      תודה רבה לולתי.

      המון תודות פנינתי ואם הסמלים קרובים אליך, אז כנראה ששתינו משדרות על אותו גל.

      חג שמח :)

       

       

        6/6/11 18:13:

      צטט: דן ספרי 2011-06-04 11:54:55

      יש כאן כמה דימויים מקסימים: אהבתי את "התרמיל העמוס" ואת "מרחב החולות" ואת האווירה הנוצרת בשיר הזה. שיר מאוד יפה בעיניי.

      דן יקר,

      תודה ואני מאד שמחה שהאווירה שידרה את הרעיון.

      חג שמח :)

       

       

        6/6/11 18:04:

      צטט: Majorca 2011-06-04 11:40:21

      תעצומות נפש
      ההולכות יד ביד עם הקצב
      בשיר הרגיש הזה.

      תודה

      ולך התודה על כל יצירותייך המשובחות :)

       

       

        6/6/11 17:51:

      צטט: אביה אחת 2011-06-04 11:35:52

      לולה -

       

      משובחת כתיבתך

       

      והיא, שנדדה בשנים

      ועל כתפיה תרמיל עמוס

      וממשיכה הלאה -

      המתיקה מר במר

      רק היא יכולה לשמוע....

      וללחוש...בזה השער...

      הזדהיתי כל כך -

       

      תודה ושבת מחבקת

       

       

      אשוב שוב

       

       

      תודה רבה אביה על ביקורך והתגובה :)

       

        6/6/11 17:40:

      צטט: הלנה היפה 2011-06-04 10:49:11

      רַק מִי שֶׁנָּדְדָה בְּשָׁנִים עַל כְּתֵפֶיהָ תַּרְמִיל עָמוּס בִּשְׁאֵרִיּוֹת אַהֲבָה "בָּזֶה הַשַּׁעַר לֹא יָבוֹא צַעַר". לולה יקרה, המטפורות שלך נפלאות ומחזקות כל כך את עוצמות הנפש, הרי אלמלא התרמיל המלא בשאריות אהבה, לא היינו מרגישים את הכח הזה, ואז באמת, איך יבוא הצער במבואות האלה? אמירה חזקה, מהודקת ונפלאה לאה

       

      תודה רבה יקירתי על הקריאה והתגובה היפה :)

        6/6/11 02:11:
      נפלא קצרצר ומדויק ,אוהבת מאוד,,חג שמח,,
      כוח הכבידה הוא כוח הנשיאה, הוא הכוח המאפשר תמרונים במרחב, באדמה באוויר ובים. ואפשר, הן אפשר להותירו מחוץ לבית ולהפסיק לתמרן במרחב המוגן הפיזי הפרטי. אכן, רעיון מכונן.
        5/6/11 22:38:
      נורא יפה ברכת הבית הזאת. משאירים בחוץ את המסע לעייפה ובאים להתרווח בתוך הנינוחות והשלווה.

      רק מי שחווה את הקושי יודע לזהות את השינוי, כשמגיע
      בשיר טעון ומרגש:)

      תודה, לולה יקרה

      ליאורה

        5/6/11 20:51:
      עַל כְּתֵפֶיהָ תַּרְמִיל עָמוּס בִּשְׁאֵרִיּוֹת אַהֲבָה וּקְצָת תִּקְוָה איזה יופי, שיר נוגה.
        5/6/11 20:30:
      כך אנו "נודדים בשנים", נושאים על כתפנו את העול, ממתיקים קצת, ונותרים עם הזכרונות...גם של התקוות. מאוד יפה.
        5/6/11 20:25:
      לפעמים ניסיון החיים הזה, שאנחנו נוהגים לארר את ייצוגיו הפיזיים, דווקא מצמיח תעצומות נפש. או למצער, שכרו (המסוים) בצידו.
        5/6/11 17:53:
      לולה, השיר מדבר על יכולת מיוחדת לראות את הטוב בחיים, להתבונן עמוק עמוק ולהתבונן על הקנקן המלא. מתי אנחנו מקבלים את היכולת הזאת? כנרהא רק אחרי שמעלים מספיק נסיון חיים מעלינו, רק אז...מבינים שהחיים כל כך קצרים ולכן דורשים לעניות דעתי שכל פעם ניצוק אליהם קורטוב של תיקווה, וגם שמחה. תודה
        5/6/11 17:45:
      שירך כתוב היטב , לולה. השימוש במטאפורת "כוח הכבידה" שהא מרכזי בשיר מעלה על הדעת מעין "נפילה" של הדוברת ללא שליטה, כצנחן ממטוסו, כי הרי לא מדובר בכוח האנרציה שלעיתים פועלת בחיינו מבלי שנוכל לעשות יותר מדי לשינוי אירועים כאלה ואחרים. אבל כיוון שמנסיון חייה למדה על בשרה דברים רבים, נותרה בה עדיין תקווה לימים יפים יותר, שכן האור בקצה המנהרה, עתיד להופיע. הלוואי.
        5/6/11 15:51:
      אני אוהבת את האופטימיות שטמונה במחשבה שהניסיון מלמד, ושיש התפתחות בחיים, כי אני מכירה מלא טמבלים שלא התפתחו בצעד למרות שעברו מלא דברים בחייהם.
        5/6/11 15:16:
      חשבתי שאני המהלך בחולות ללא ציפייה כלל ומברך בבואו של יום וכשהולך גם. כתוב היטב ובכבדות מתמדת :)
        5/6/11 15:08:
      תפילת כל אם /אישה, לאט לאט יימס המר ולא עוד צער, רק "רחש דלת נפתחת" ויבוא היום ותבוא התקווה.
        5/6/11 15:05:
      יש שכר לעמלה.
        5/6/11 08:33:

      צטט: מיסיס H 2011-06-04 15:52:53

       

       

      דווקא השימוש במושג הפיסיקלי "כוח הכבידה" הפריע לי מעט בגלל חוסר הדיוק בהקשרו של השיר. מתאים יותר היה לעניין השיר הייחוס של "כוח ההתמדה" (כוח האינרציה) שבא להראות את ההתעקשות להמשיך בתנועה (מבחינת המונח הפיסיקלי) עם קשיי הנדודים המטאפורים, המוזכרים בתחילת השיר.

       

      אולי זה נכון פיזיקלית, אבל בתחושה שלי, כחו הכבידה מאוד נכון, הוא שמחזיק את ההולכת על השביל ולא מאפשר לה לשאת כנפיים ולחפש מתוק להמתיק את המר.
      אנחנו מהלכות במסע ומשאנו שעל כתפנו כופה אותנו לדרך הארוך. כך אני רואה את הדברים בשיר. ומשם הגאולה של השורות המסיימות

       

       

        5/6/11 08:29:
      ננגעתי ואף דמעתי
        4/6/11 23:53:
      מדמיין את הומרוס קורא ומאשר, -------------- יפה, נוגה, מרגש, מאד תמציתי משום מה נדבק לי למוח גם "אישה בחולות"
        4/6/11 23:18:

      צטט: מיקית 2011-06-04 10:14:32

      לולית יקרה, שיר אמיץ על אישה אמיצה שנשאה על גבה את שברי האהבה. יש כאן תעצומות נפש וזה נוגע יותר מכל בכי.

      תודה יקירתי.

      אם הצלחתי לגעת - דיינו :) 

       

       

        4/6/11 23:16:

      צטט: אילנה אדנר 2011-06-04 09:54:11

      בדרך כלל אני חושבת שלא תמיד צריך לעבור חוויה מסויימת כדי להבין. אבל, ישנם מקרים בהם אני מבינה שחייבים לחוות כדי להבין.

       

      תודה אילנה.

      שמחה לדעת שלא כל אישה חווה את הסיפור, מאידך יש לנשים אינטואיציה ורגישות יתרה להזדהות כאֵם ובעלת משפחה.

       

       

       

        4/6/11 23:11:

      צטט: דניאלה סגל 2011-06-04 09:52:35

      שירך העלה דמעות בעיני. אני תוהה מהו הדבר שנגעת בו... תודה לולה יקרה

      תודה דניאלה.

      מרגשת אותי בהתרגשותך :) 

        4/6/11 23:08:

      צטט: בת יוסף 2011-06-04 07:50:26

      יש בכך אופטימיות ותקווה. כתוב בחוכמה ויפה.

      תודה רבה בת יוסף.

      הוחמאתי :) 

        4/6/11 23:05:

      צטט: דרור קוקולה 2011-06-04 00:07:07

      יפה ! יש כאן השפעה תנכי"ת ( מעבר לאיזכורה של חנה ) בדימויי "המתקת מר במר" ( שמרמז על מושג מקראי ) שאכן קשור להליכה במדבר, כפי שמסיים השיר על הליכה בחולות, וכעין ציטוט מקראי ( שלמעשה לקוח ממקור אחר ) המסר מובן, לא חידתי מדי, עשוי בקצב טוב , ובעיקר ממוקד. בקיצור - עבודה טובה. אחלה, נהניתי.

       

      תודה רבה דרור על הביקור והתגובה :)

        4/6/11 16:56:
      אהבתי את שירך, לולה, ואני מאד אוהב את ה"אודיסיאה". כתבתי מאמר השוואתי בין גיבור הדוקטוראט שלי ואודיסיאוס, כ"יורדי דומה". זה מאמר יחיד שכתבתי בעברית וגם לו לא מצאתי "אכסניה" מתאימה. חג שבועות שמח, עמוס.
        4/6/11 15:52:

      לא צריכים לגעת בשיר הזה וגם לא לפלוש אל תוך השורות כי כל נגיעה, גם אם הקטנה ביותר, עלולה לפצוע את השיר השלם מבחינתך, לולה.

       

      עם כל זאת יש בשיר שני מיתוסים עיקריים: ה"אודיסאה" ו-"חנה בשילה", השונים זה מזה מרחק שנות אור בהתייחס למשמעויות שהם מכילים אך קשורים זה לזה בהתייחס לשיר ושהובילו אותי כקוראת לאורכו עם תרמיל-צידה של אלוזיות.  ה"אודיסאה", שהיא מיתוס העומד בפני עצמו, ויפה איך "גימדת" את היצירה האפית הגדולה הזו של הומורוס ומסעו רב התלאות של אודיסאוס לצרכי השיר המאד ארצי ואישי עם "חנה בשילה", על כל המשתמע והנגזר מההקשר התנכ"י.

       

      דווקא השימוש במושג הפיסיקלי "כוח הכבידה" הפריע לי מעט בגלל חוסר הדיוק בהקשרו של השיר. מתאים יותר היה לעניין השיר הייחוס של "כוח ההתמדה" (כוח האינרציה) שבא להראות את ההתעקשות להמשיך בתנועה (מבחינת המונח הפיסיקלי) עם קשיי הנדודים המטאפורים, המוזכרים בתחילת השיר.

       

      עם כל זאת רק "היא" יכולה לשמוע במרחבים הגדולים את דלת התיקווה ניפתחת. לאט לאט.

       

      לולה, לא התכוונתי לחטט בקרביים, אלא רק להאיר את השיר המרגש והמאד יפה הזה.

       

      (זו הפעם החמישית שאני שולחת את התגובה, שלא נקלטה כאן משום מה).

       

        4/6/11 15:19:
      אכן החיים הם לא פיקניק:) אלא מסע ארוך ורב תלאות אהבתי את הדימויים בהם השתמשת. יופי של שיר
        4/6/11 13:37:

      נהדר השיר. ובוודאי מי שחווה את זה מבין לעומק.

      הסמלים שאת משתמשת נפלאים וקרובים לעולמי.
      תודה רבה לולתי.

        4/6/11 11:54:
      יש כאן כמה דימויים מקסימים: אהבתי את "התרמיל העמוס" ואת "מרחב החולות" ואת האווירה הנוצרת בשיר הזה. שיר מאוד יפה בעיניי.
        4/6/11 11:40:

      תעצומות נפש
      ההולכות יד ביד עם הקצב
      בשיר הרגיש הזה.

      תודה

        4/6/11 11:35:

      לולה -

       

      משובחת כתיבתך

       

      והיא, שנדדה בשנים

      ועל כתפיה תרמיל עמוס

      וממשיכה הלאה -

      המתיקה מר במר

      רק היא יכולה לשמוע....

      וללחוש...בזה השער...

      הזדהיתי כל כך -

       

      תודה ושבת מחבקת

       

       

      אשוב שוב

       

       

        4/6/11 10:49:
      רַק מִי שֶׁנָּדְדָה בְּשָׁנִים עַל כְּתֵפֶיהָ תַּרְמִיל עָמוּס בִּשְׁאֵרִיּוֹת אַהֲבָה "בָּזֶה הַשַּׁעַר לֹא יָבוֹא צַעַר". לולה יקרה, המטפורות שלך נפלאות ומחזקות כל כך את עוצמות הנפש, הרי אלמלא התרמיל המלא בשאריות אהבה, לא היינו מרגישים את הכח הזה, ואז באמת, איך יבוא הצער במבואות האלה? אמירה חזקה, מהודקת ונפלאה לאה
        4/6/11 10:14:
      לולית יקרה, שיר אמיץ על אישה אמיצה שנשאה על גבה את שברי האהבה. יש כאן תעצומות נפש וזה נוגע יותר מכל בכי.
        4/6/11 09:54:
      בדרך כלל אני חושבת שלא תמיד צריך לעבור חוויה מסויימת כדי להבין. אבל, ישנם מקרים בהם אני מבינה שחייבים לחוות כדי להבין.
        4/6/11 09:52:
      שירך העלה דמעות בעיני. אני תוהה מהו הדבר שנגעת בו... תודה לולה יקרה
        4/6/11 07:50:
      יש בכך אופטימיות ותקווה. כתוב בחוכמה ויפה.
        4/6/11 00:07:
      יפה ! יש כאן השפעה תנכי"ת ( מעבר לאיזכורה של חנה ) בדימויי "המתקת מר במר" ( שמרמז על מושג מקראי ) שאכן קשור להליכה במדבר, כפי שמסיים השיר על הליכה בחולות, וכעין ציטוט מקראי ( שלמעשה לקוח ממקור אחר ) המסר מובן, לא חידתי מדי, עשוי בקצב טוב , ובעיקר ממוקד. בקיצור - עבודה טובה. אחלה, נהניתי.

      פוסטים אחרונים

      פיד RSS

      • Technology by

      לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים

      המועדפים שלי