‎כל מי שחושב שיש לו משהו יותר טוב לעשות מאשר לבוא להפגנה בשבת בערב‫,‬ שיחשוב שוב‫.‬
‎בינתיים, בשביל להקל על תהליך החשיבה אגב המשך הקריאה, אפשר לשים ברקע את הסרט הצנוע הזה שלינק אליו מצורף כאן‫:‬

‎זו איננה שירת המקהלה המרשימה ביותר ששמעתי מעודי. אם למשל‫,‬ לשם ההשוואה, מקשיבים למקהלת מונטוורדי בניצוח סר ג'ון אליוט גרדינר‫,‬ מיד קולטים שההרמוניות אצל האחרונים יושבות הרבה יותר יפה, שצלילות קולות הסופרן מזוככת יותר ואפילו מתאימה הרבה יותר למשפט "אוויר הרים צלול כיין‫".‬
‎ובכל זאת -  המשקל ההיסטורי של ההקלטה הספציפית הזו, מתוך הופעה חיה של כעשרת אלפים קולות מיום רביעי האחרון בשכונת שייח ג'ראח וברובע המוסלמי, ערכו - כמו שאומרים - לא יסולא בפז‫.‬

‎כבר ציינתי השבוע במקום אחר כי הסימוכין ההיסטוריים למשפט הנושא את המוטיב המרכזי בשיר: "מוחמד מת, מוחמד מת", מקובלים על ידי מרבית החוקרים מכל קצוות העולם מזה מאות בשנים‫,‬ וכי אילו היו אנשי המקהלה משכילים יותר, גם היו מזכירים את השנה המיוחסת למותו ‫(‬632 לסה‫"‬נ‫),‬ ואולי אף היו מסברים את אוזני המאזין באנקדוטות היסטוריות מקבילות נוספות‫,‬ כגון שנות מותם של קונפוציוס ‫  (‬479לפנה‫"‬ס‫),‬ סר אייזק ניוטון ‫(1727 לסה"נ) ואולי אף ישו (33 לסה"נ), דבר שהיה מעניק רוחב יריעה ליצירה עצמה ובד בבד מעשיר את עולמו של המאזין.‬

‎‫אלא שהמבצעים בחרו להתמקד במוחמד בלבד, ורק הוסיפו תקווה קטנה לעתיד בדמות המשפט "מוות לשמאלנים". או שאולי ניתן לייחס אמירה אחרונה זו פחות לתקווה ויותר ליכולת פשוטה של ראיית הנולד, כפי שהוכיחה הקריאה "מוות לרבין" בשנים 1994-1995.‬

‎אינני חסיד גדול של הפגנות השמאל‫,‬ ואינני חושב שההפגנה שתצא הערב‫,‬ מוצאי שבת‫,‬ מכיכר רבין ועד לרחבת מוזיאון תל‫-‬אביב‫, תהיה שונה מקודמותיה. הייתי מעדיף, למשל, לראות 10,000 מפגיני שמאל בשייח ג'ראח, ואני אפילו מניח שגם לזה עוד נזכה להגיע. אלא שאז כבר יהיה רע מאוד. "רע לתפארת", אם להיצמד אל חוט החשיבה הלירי בו עסקתי כאן למעלה. אולם היציאה מן הבית איננה עוד שאלה של מותרות, אלא רע הכרחי. הברירה איננה בידינו, ואם ניתן להתייחס אל ההפגנה הזו במובנים של בחירה, הרי הדבר נובע רק מכך שבראייה עתידית לאחור, אל ימים אלה, אכן נוכל לראות שמרחב התמרון של אפשרויות הבחירה שהיה בידינו בשבת ה-3 ביוני 2011, אבן היה רב יותר. נחמה אומללה ביותר כשלעצמה.‬

‎וזהו גם מפח הנפש הגדול של ההיסטוריה‫ -‬ הידיעה המאוחרת כי ידיעה מוקדמת יכולה היתה להועיל‫. שערו בנפשותיכם כמה אנשים היו נסים על נפשם מכמה מקומות לאורך ההיסטוריה אילו היו יודעים איזה עתיד היא מכינה להם.‬

* * *

‎‫מבלי לגזול כזית מן הכבוד הראוי להם, אלה כמובן לא מחוללי שייח ג'ראח שמטרידים את מנוחתנו. זהו כמובן האוראטור מגבעת הקפיטול שמסוכן לכולנו הרבה יותר. זה שמספר לנו את עיקרי העלילה, או יותר נכון - זה שבודה מליבו את עיקרי העלילה והופך אותה מעצם כוח ההכרזה הנמצא בידיו למציאות בה אנו חיים. אלה כמובן אקדוחני משטרת ישראל, על אקדחי ההלם החדשים שלהם ועל ההתעלמות המרשימה שלהם ממערכת החוק הישראלית, שמפחידים אותי הרבה יותר. זהו כמובן הצבא השש אלי השפרצת מי בואש על בתי נתינים פלסטיניים שפותחים את בתיהם בפני אזרחים ישראליים מבויישים מידי יום שישי בנבי סלאח, שפורע כל חוק אגב מעצר של ילדים באישון ליל - ליל אחר ליל - בכפרים שהכריזו על התנגדות לא אלימה, בדיוק כדי לדכא כל נסיון לפעילות שכזו, מפני שאיננו רוצים פלסטינים לא אלימים, שמטריד אותי הרבה יותר. זהו כמובן משרד החוץ, בראשותו של אתם יודעים מי, שמכנס ישיבות בחדרי חדרים כדי לתכן תוכנית פעולה ולהיערך למצב בו תאמץ הרשות הפלסטינית את רעיון ההתנגדות הלא אלימה באופן גורף.‬

‎‫חסר ממה לפחד? ניתן כמובן לייחס את הדבר לפארנויה שמאלנית, שהיא מן הבולטות והמפורסמות שבתכונותיו של השמאלן, שנייה אולי רק ליכולת ההתרפסות שלו ולאהבת הערבי ללא תנאים. ברור שניתן. ניתן גם להתפלפל שוב ושוב על אוזלת היד ועל פיזור וביזור האמצעים והמסרים, על נאומים שגויים וסיסמאות תפלות וטפלות, על קרתנות ונרגנות ומאבקי כוח פנימיים. ניתן לתיין את כל הדברים הללו, ולמען האמת - יהיה בלתי אפשרי להפריך אותם, מקצתם או כולם. אבל עצם ההתברברות העצמית הזו של כל אחד מאיתנו, מעידה יותר מכל על הכשל שלנו, ויותר משהיא מעידה על כשל - היא לוקסוס. לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו עכשיו.‬

‎‫לפני כשנה נזדמנתי לארוחת ערב עם המשורר והתש"ח חיים גורי. זה היה בעקבות יציאתו לאור של "עיבל", ספר השירים האחרון שלו, שהיה לי הכבוד לעצב לו את העטיפה. בספר עצמו מכה גורי על חטאים, חלקם של בני דורו, אחרים - חטאיו הפרטיים. בשלב מסויים של הערב אמר לי, בשפה יפה ועשירה: "הבט, היינו מוכרחים להילחם. לא ניתן היה לעצור ולחשוב. אילו היינו עוצרים וחושבים על מעשינו בזמן עשייתם, לא היינו זוכים לשבת עתה ליד שולחן זה ולדון בכך. השגיאה שלנו, של התנועה הציונית כולה, שלא עצרנו לחשוב על מעשינו לאחר מכן."‬

‎‫זה היה יפה. אבל לא עניין היופי מעסיק אותי כאן. בהמשלה לדבריו של גורי - זו שעת המלחמה שלנו. מאוחר יותר אפשר יהיה, אולי, לשבת ולהרהר בדברים. אבל מי שלא ייצא מן הבית הערב, וביום שישי הבא, ובזה שאחריו ואלה שאחריהם, שלא יתפלא אם לא תיקרה על דרכו ההזדמנות לשבת ליד שולחן ולדון בכך, לאחר שייעשו כל המעשים הנדרשים.‬

‫    ‬