רק עכשיו נפל האסימון...

נגמר עוד פרק בחיי האהבה שלי.

זה כואב בדיוק באותה מידה רק שעכשיו אני נשבר בשקט

חרישי ביני לביני..

אני חושב על החיוך שלך ,מדמיין את הצחוק שלך..

שמח שראיתי שם משהו מעבר וכועס שלא הצלחת להתגבר.

כועס על עצמי שזה לא הצליח ,אין לי מושג מה הייתי עושה אחרת...

אולי לא היה לי מה לעשות אחרת ,אולי זה נגמר כי ככה התסריט עובד.

אולי ואולי ..

זה דפוק!

צר לי שניפגעת ,ולמי צר עלי?

ערכו של הכאב שווה בכל המישורים ..

אומרים שלגברים זה כואב פחות.

יקירתי בפנייך אני מתוודה ואומר שלי כואב יותר.

בכל רגע של ציפייה ישנה תקווה למשהו טוב שיקרה..

תקווה היא מצרך נדיר היום ,תקווה יוצרת ציפייה וציפיות יש רק על כריות..

בלי תקווה אין כלום גם האמונה מופשטת מערכיה.

אולי זה היה פרק שצריך היה להגמר ,למדנו שיעור והחכמנו..

ואולי לא.

משהו חסר פה ,אולי זו היכולת לאהוב ולתת לעומת היכולת לכעוס ולריב..

אילו רק ידענו לאהוב כפי שידענו לכעוס..

ריק לי כאן ועכשיו ,לתהום אין קרקעית...

אין כוס מספיק עמוקה שבה אוכל לקבור את עצמי.

אהבה היא משחק אכזרי ואני שונא אותה בגלל זה.

כשהיא מגיעה היא מדהימה וכשהיא פוגעת היא הורגת.

אם זה היה אחרת ..

הלוואי וזה היה קורה אחרת..

הלוואי!