2008 התפרסמה באחד העיתונים היומיים בארץ, כתבה על מדיניות מכוונת של מתן אמצעי המניעה דפו פרוורה לנשים בקהילה האתיופית בישראל1. על פי הנאמר בכתבה, אמצעי המניעה דפו פרוורה ניתן באופן שיטתי לנשים מהקהילה האתיופית כחלק ממדיניות של צמצום הילודה. במסגרת פרויקט "נשים וטכנולוגיות רפואיות", של ארגון "אשה לאשה"- מרכז פמיניסטי חיפה, ביקשנו ללמוד את הסוגיה, ולבחון האם אמנם קיימת מדיניות מכוונת מצד מוסדות הבריאות בנוגע לאספקת אמצעי מניעה לאוכלוסיות יעד, ובאופן ספציפי לקהילת הנשים יוצאות אתיופיה. בנוסף בחנו כיצד משפיעה מדיניות זו על בריאות נשים באותן אוכלוסיות, ועשינו נסיון לברר האם במסגרתו של תהליך זה נשמרת הזכות למידע וחופש הבחירה. עדויות של נשים יוצאות אתיופיה: על מנת לקבל תמונה רחבה על מדיניות השימוש בדפו פרוורה הלכה למעשה, ערכנו ראיונות אישיים, שכללו מילוי שאלון מקיף בקרב נשים יוצאות אתיופיה. הראיונות התקיימו בשפה האמהרית, על ידי מראיינות דוברות אמהרית ועברית. ראיינו תשע נשים אתיופיות בגילאי 31-40 המשתמשות, או השתמשו בעבר, בזריקת הדפו פרוורה. המרואיינות מתגוררות בשני אזורים בישראל - אזור פרדס כץ ואזור הקריות - בהם קיימות קהילות אתיופיות גדולות. כל המרואיינות מתגוררות בישראל מעל לארבע שנים. בנוסף לראיונות האישיים שערכנו, קיבלנו מידע שנאסף על-ידי צוות פרויקט תיעוד של הטלוויזיה החינוכית29 , במסגרתו התקיימו שני ראיונות קבוצתיים במרכזי הקליטה קרית-גת ואשקלון, בהם השתתפו 30 נשים30. איסוף העדויות מנשים אתיופיות איננו משימה פשוטה. בקרב חברי הקהילה האתיופית קיימים חוסר אמון וחשש גדול מפני גופים ממסדיים ואחרים. קל וחומר כאשר מדובר בנושא רגיש המתייחס למיניות האשה. כדי לשמור על אנונימיות המרואיינות, הן תוצגנה להלן על פי מספר הראיון הסידורי שהוענק על-ידינו. בנוסף לראיונות שערכנו עם הנשים האתיופיות, רואיינה מנהלת ויצ"ו בפרדס כץ שבבני ברק, הגב' רחל מנגולי31, הפעילה למען זכויות הקהילה האתיופית בישראל, לרבות זכויות ילדים. הגב' מנגולי החלה לחשוד כי קיימת מדיניות של צמצום ילודה בקרב אוכלוסיית המהגרות מאתיופיה, לאחר שהתברר שבקהילה של 57 משפחות נולדה רק תינוקת אחת בשלוש השנים האחרונות (נכון לשנת 2008). כאשר מספר נשים התלוננו בפניה על תופעות לוואי שמזכירות תופעות המוכרות מתחילת ההריון (בחילות, בטן נפוחה, עייפות ועוד), היא ליוותה את הנשים לטיפול אצל רופא נשים במרפאת קופ"ח כללית שבפרדס כץ. כך נחשפה הגב' מנגולי לראשונה לעובדה כי אחת לשלושה חדשים הנשים מקבלות זריקות למניעת הריון - דפו פרוורה. לאחר שהתעקשה לקבל הסבר, ענה לה מנהל הסניף במקום כי הם קיבלו הנחיה לתת זריקה זו לנשים הללו, אך סירב למסור ממי. הגב' מנגולי מעידה כי בשיחות עם הנשים, הן סיפרו לה שלא עודכנו כי לתרופה יש תופעות לוואי ולא הציגו בפניהן אלטרנטיבות מקובלות אחרות, כמו גלולות. תשובותיהן של הנשים האתיופיות שרואיינו במסגרת המחקר, חלקן מאזור הקריות בצפון וחלקן מפרדס כץ שבמרכז הארץ, דומות. כולן דיווחו על כך "אין שום מעקב רפואי, הייתי אצל גניקולוג רק כשהייתי צריכה להתחיל בזריקה, גם אז לא קיבלתי שום הסבר" (מרואיינת מס' 4), "אין, לא ידוע לי על שום מעקב רפואי. אני רק יודעת שאני צריכה לקנות את הזריקה ולגשת לאחות בתחנה של המרפאה כל שלושה חודשים שתתן לי את הזריקה" (מרואיינת מס' 5) לשאלתנו האם נמסר להן מידע לגבי תופעות לוואי אפשריות, התשובות היו דומות: "לא יידעו אותי בדבר תופעות הלוואי. הרגשתי אותם כשלקחתי את הזריקה" (מרואיינת מס' 7). אשה נוספת העידה כי לא קיבלה "שום מידע על תופעות הלוואי, ובשום שפה" (מרואיינת מס' 6). כל המרואיינות דיווחו על תופעות לוואי: " המחזור לא הופיע במשך כמה חודשים. זה מאוד הפריע לי מבחינה זו לא ידעתי מה לעשות והפסקתי לאחר חצי שנה" (מרואיינת מס' 1). "הקאות וסחרחורות" (מרואיינת מס' 7). "כאבי בטן, נפיחות בבטן וכאבי ראש" (מרואיינת מס' 9). "יש תופעות לוואי שאני שומעת מחברות, גם אצלי, כמו השמנה ואי הופעת הוסת" (מרואיינת מס' 5). "אני סובלת מכאבי ראש ובערה בכל הגוף" (מרואיינת מס' 4) . " אני מרגישה לא טוב מאז הזריקות. יש לי כאבים באגן, בבטן, ראש. כל הזמן" (מרואיינת מס' 6). מהעדויות, ניכר כי חסר מידע מלא ושלם על מגוון אמצעי מניעה שיאפשרו לאשה להחליט ולהתאים את אמצעי המניעה על פי צרכיה ונוחותה האישיים. באשר לשאלת הידע על סוגי אמצעי מניעה המוכרים להן, חמש מרואינות ענו כי לא הכירו שום אמצעי מניעה מלבד הדפו פרוורה: "לא מכירה שום אמצעי מניעה אחר" (מרואיינת מס' 3). "לא מכירה. לאחר הכתבה בעיתון ושיחה עם יו"ר ויצ"ו נודע לי על אמצעים אחרים כמו גלולות והתקן" (מרואיינת מס' 7). "לא היה ידוע לי על אמצעי מניעה אחרים עכשיו ידוע לי על גלולות" (מרואיינת מס' 9). שלוש מרואיינות דיווחו כי הכירו את הקונדום והגלולות ורק אחת ידעה על ההתקן התוך רחמי. בראיונות הקבוצתיים שהתקיימו באשקלון ובקרית גת, התגלתה תמונה שונה מעט. במרכז הקליטה באשקלון נכחו בראיון עשר נשים, שמתוכן משתמשות תשע בזריקה כאמצעי מניעה. הן דיווחו כי קיבלו מידע מלא ומפורט על סוגי אמצעי המניעה השונים ובחרו להשתמש בזריקה. יחד עם זאת, בחרה אחת המרואיינות להסביר את הבחירה בזריקה על פני גלולות, באמרה: "נראה לי מסובך, צריך לדעת לקרא ולכתוב כדי לקחת את הגלולות. הזריקה יותר פשוט" לאחר ארבע שנים של שימוש בזריקה, החליטה אותה מרואיינת להפסיק מלקיחתה: "שבועיים קבלתי מחזור ללא הפסקה וסבלתי מכאבים והתביישתי לספר למדריכים שיש לי דימום שלא מפסיק שהמצב החמיר אמרתי להם ולקחו אותי לטיפול". מקרה זה ממחיש את העובדה כי מתן מידע מפורט אינו מספק וכי חייבים להילוות אליו היכרות עם צרכי הנשים וליווי שלהן בתקופת השימוש בתכשיר. יש לוודא שאמצעי המניעה על סוגיהם השונים זמינים לנשים, וכי הממונים על בריאותן מהווים כתובת דיסקרטית, נוחה ומזמינה להתייעצות ודיווח במקרים של תופעות לוואי או צורך בעזרה כלשהי. בראיון הקבוצתי בקרית-גת נכחו עשרים נשים. אחת-עשרה מתוכן משתמשות באמצעי מניעה – עשר בזריקת הדפו פרוורה ואחת בגלולות. חלקן של הנשים סיפרו כי השתתפו בסדנאות שניתנו במחנה בגונדר (מחוז באתיופיה בו התרכזה הקהילה היהודית לפני העלייה ארצה), שם קיבלו הדרכה על אמצעי מניעה. הן דיווחו כי הן העדיפו את הזריקה על פני אמצעי אחר, אולם מעטות בלבד ידעו לספר על אמצעי מניעה אחרים. כשנשאלו האם הוסברו להן תופעות הלוואי האפשריות, הסתבר שרק חלקן שמע על קיומן של אלה. הנשים דיווחו כי בסדנאות שניתנו במחנה בגונדר הסבירו להן כיצד יש לגדל ילדים ו"בעיקר על כך שחשוב לדאוג לאלה שנולדו קודם מאשר ללדת עוד ועוד". ראיונות קבוצתיים מוגבלים מטבעם במתן מידע מפורט, הן בשל מגבלת הזמן ביחס למספר רב של א/נשים והן בשל לחץ, גלוי או סמוי, מצד המשתתפים האחרים לגבי המידע ואופיו. יתר על כן, יתכן במסגרתם מצב בו חוסר הרצון לשתף באופן גלוי מונע את חשיפתו של מידע חשוב. יחד עם זאת, נתוני הראיונות הקבוצתיים שנערכו מלמדים אותנו מספר דברים חשובים: חלקן של הנשים השתתף בסדנאות הדרכה לגבי אמצעי מניעה עוד בארץ מוצאן; המידע שקיבלו בסדנאות עודד אותן לצמצם ילודה והותיר רבות מהן ללא ידע על אמצעים אחרים למניעת הריון פרט לדפו פרוורה. חמור מכך, גם אם ההשתתפות בסדנאות בגונדר סייעה בהגברת המודעות לאופני שימוש באמצעי מניעה, הרי שהנשים נותרו ללא מודעות לתופעות הלוואי של השימוש בזריקה. רובן של המרואיינות דיווח כי המידע על אמצעי המניעה דפו פרוורה הגיע אליהן לראשונה מהג'וינט, אנשי הסוכנות היהודית ו/או דרך משרדי הקליטה, אם בהרצאות שקיבלו באתיופיה או אם בימים הראשונים שלהן בישראל, במסגרת הרצאות על תכנון המשפחה מטעם הסוכנות ומשרד הקליטה. כך, למשל, עולה מהראיונות האמירה הבאה בהקשר זה: "..פה בארץ במרכז הקליטה נאמר לנו כי אין כסף לגדל ילדים" (מרואיינת מס' 7). לשאלתנו, ממי נודע להן לראשונה על הזריקה, נענינו על ידי שלוש נשים כי המקור למידע היו מרכזי הסוכנות: "הסוכנות היהודית באתיופיה... לא ידעתי באו אלי הביתה והמליצו לי" (מרואיינת מס' 3). ארבע נשים העידו כי את המידע על הזריקה קיבלו ממקורות שונים. המקור העיקרי היה הסוכנות היהודית. בנוסף למקור זה, מסרו שלוש נשים מתוך הארבע כי קיבלו את המידע על הזריקה כבר במרכז שבגונדר, השייך לגו'ינט העולמי. "מדריכה בגונדר, ובמרכז הקליטה הגיעה מדריכה להסביר לנו על הזריקה" (מרואיינת מס' 8). האשה הרביעית סיפרה כי "אחות מטעם הממשל המקומי וגם מהסוכנות היהודית באתיופיה"(מרואיינת מס' 5). רק אשה אחת העידה כי קיבלה את המידע על הזריקה מפי הרופא המטפל ואשה אחרת סיפרה כי נודע לה על הזריקה מפי חברות. נשים סיפרו על השיקולים ללקיחת אמצעי מניעה. חלקן דיווחו כי אינן מעונינות בילדים מתוך שיקולי תכנון המשפחה או משיקול כלכלי: "אין כסף להביא ילדים נוספים" (מרואיינת מס' 8). "רציתי שיהיה לי קל לגדל כל ילד כמו שצריך ולא אחד אחרי השני" (מרואיינת מס' 5). לגבי שיקולי בחירת הזריקה כאמצעי המניעה המועדף עליהן, ענו רק שתיים כי אלה היו רפואיים: "זו המלצה של מערכת הבריאות בשל מחלה ושיקול של נוחות באופן הלקיחה" (מרואיינת מס' 4). אחת הנשים העידה כי: "השיקולים שלי הם זריקה אחת פעם בשלושה חודשים ולא כל יום שצריך לזכור לקחת גלולות. על התקן שמעתי שזה לא נוח וכואב מאוד". בהמשך הראיון סיפרה כי בשל תופעות הלוואי "הפסקתי לאחר חצי שנה" (מרואיינת מס' 1). נציגי הסוכנות היהודית השיבו לשאלתנו על המדיניות הננקטת בנושא אמצעי מניעה, בתשובה כי " עובדי מחלקת עלייה וקליטה של הסוכנות היהודית אינם עוסקים בהתאמה או המלצה על אמצעי מניעה לעולות". עוד נמסר כי האחריות כולה נתונה בידי המוסדות הרפואיים: "באתיופיה, הג'וינט מפעיל מרפאה בגונדר העוסקת בנושא. בארץ, המענים ניתנים באמצעות רופאי הנשים של הקופות אליהם הנשים פונות"32. שאלות דומות הפננו לארגון הג'וינט בישראל, ונעננו כי אכן הארגון מקיים הדרכות בנושא בריאות מינית לרבות שימוש באמצעי מניעה, אך "אין בידנו פרטים מדויקים לגבי ההמלצות הניתנות שם והשיקולים בבחירתן"33. במכתבם הם אף מציעים לנו לפנות למשרד הבריאות ומשרד הקליטה כדי לקבל מידע בנושא. ביקשנו לברר את נוהלי הטיפול בבריאות נשים אתיופיות גם במשרד הקליטה. בתגובה נמסר לנו כי עמותת "טנא בריאות", המקבלת סיוע ומימון של האגף לקליטת עולי אתיופיה, עוסקת בקידום בריאות בקהילה האתיופית בישראל (הוותיקה והחדשה. דווח לנו כי לאחרונה עלה ביקוש ההרצאות מהעמותה ונוספו נושאים כגון איידס וחינוך מיני. לשאלתנו על איזו רשות מוטלת האחריות לליווי ומעקב רפואי של נשים עולות חדשות לישראל ומהו משך זמן המעקב מטעם אותה רשות, נענינו כי "עולות חדשות מאתיופיה שרק עלו לארץ ומתגוררות עדיין במרכזי הקליטה נמצאות באחריות הסוכנות היהודית"34. לאור הנתונים המצביעים על שימוש נרחב בדפו פרוורה בקרב הנשים האתיופיות, בעידוד ובהמלצת המוסדות הישראלים והיהודיים, נשאלות מספר שאלות: האם קיימת מדיניות של צמצום ילודה בקרב אוכלוסייה זו? אם כן, מדוע ישנה מדיניות כזו, ומי ניסח אותה? האם יש צורך במדיניות של צמצום ילודה, כאשר הנתונים מוכיחים כי תהליך של צמצום ילודה בקרב מהגרות ממדינות הרוב אל מדינות המערב, מתרחש מאליו, באופן טבעי וללא כל התערבות מוסדית? לחיזוק הנאמר במסגרת השאלה האחרונה יובאו נתוני הלמ"ס35 , המעידים כי במהלך שלוש שנים בלבד, בין השנים 1996-1999, נרשמה ירידה בילודה של 0.7 לידות לאשה ממוצא אתיופי. על מנת לבדוק את נגישות אמצעי המניעה דפו פרוורה לכלל האוכלוסיה בהשוואה לממצאינו בדבר נגישותה לנשות הקהילה האתיופית, פנינו לבדוק האם רופאי נשים נוהגים להציע את הזריקה כאמצעי מניעה מומלץ, למטופלות שונות. לשם כך, ביקשנו מחמש נשים שאינן ממוצא אתיופי לשאול את רופאי הנשים שלהן36 האם הם ממליצים להן להשתמש באמצעי המניעה דפו פרוורה. פרופיל הנשים היה מגוון, מבחינת מוצא גיל ומעמד כלכלי. התשובה שניתנה על ידי הרופאים היתה אחת: איננו ממליצים כלל, למעט במקרים חריגים ביותר. תשובות הרופאים חיזקו את השערתנו שהשיקולים למתן הזריקה הינם תלויי שייכות עדתית, ולאו דווקא קשורים לטעמים רפואים. |