פלורידה תמיד מושכת את השאלה "היית בדיסני וורלד"? אז כן, הייתי ואחרי חמש שעות נסיעה ברכב נראה היה שהנה, אני מגשימה חלום. לא רק את זה שלי, אלא, של עוד רבים מבני דורי שגדלו על סרטי דיסני ואת חלומם של הילדים כולם...
כשקנינו את כרטיסי הכניסה, התלבטנו בין קניה של יום כיף אחד ל...יומיים. ברגע האחרון, בהבזק של שפיות החלטנו שאם יהיה כל כך כיף ואם נמצא מלון ללילה, נשאר עוד יום ונספוג את ההפרש בין הכרטיס המוזל לכרטיס המלא. 80 דולר לאיש ואנחנו בפנים בתוך הקסם הבלתי מעורער. סליחה...עוד לא. כדי להגיע מהחניה לפארק עצמו...רכבות...עולים בצד אחד, יורדים באחר, כרוז שמודיע, מדבר, מתריע ומסביר את הסדרים ללא הרף...ההולכים פנימה ילכו בצד ימין, החוצה - בצד שמאל...ואלפי אנשים ההולכים על פי ההוראות המוכתבות מלמעלה ונשמרות בקפדנות ע"י עובדי הפארק במדים שלא תעיז לצאת מהמסלול...מזכיר לכם משהו? לנו זה הזכיר מיד אבל, למי איכפת...העיקר שאנחנו כאן. משהו כמו אאופוריה. הגענו. מכאן כבר לא נרצה ללכת. בטוח....התחלנו לטייל ברחובות הפארק, דמויות דיסני מפוזרות בחנויות, ברחובות, ילדים מחופשים לדמויות דיסני...אוירה, מוזיקה...ולקחנו ימינה...(למה לא שמאלה, למה...) מצאנו את עולם החלל והצאצאים שאגו מייד בשמחה "רכבת חלל"! מוכרחים לעלות עליה ! מי שלא בקיא...רכבת חלל זו לא רכבת ישראל אלא רכבת הרים לכל דבר אלא שהיא משתוללת בתוך מתחם סגור, בין כוכבים ובחושך.
"את לא מתכוונת לפספס את זה, שאלו הילדים...זה לא מסוכן, לא ממש, זה לא כמו רכבת הרים אמיתית...הנה, יש כאן אפילו כמה ילדים בני 8...שאת לא תעלי? די אמא...בואי אתנו...נעמדתי בתור איתם וחשבתי...ילדים בני 8 כן ואני לא? הדעת לא סובלת...מבייש...יזכרו לך את זה לכל החיים...אז מה אם את בת מיליון... אחרי חצי שעה של תור נכנסנו לרכבת ונקשרנו. אחרי עוד 5 דקות יצאנו ומאז אני אדם אחר. כבר לא אותו דבר. תוך כדי הסחרור הנוראי לכל הכיוונים, כמעט מייד, הפסקתי לצרוח. הבנתי שאין צורך לצרוח לפני שמתים, זה מתיש ומיותר. אז פשוט חיכיתי לרגע שאעוף בצנטריפוגה ואמרח על איזה גלגל שיניים של הרכבת... שאר האטרקציות היו מי יפות יותר , מי פחות. ההרגשה הכללית הייתה "כמה כסף עושים כאן...וכמה מתוך זה הולך לעולם הילדים?"...מחשבה אחרת שחלפה ביננו הייתה: "מה הקשר בין כל זה לבין וולט דיסני והקסם שהוא יצר בסרטיו? עברנו שם יום שלם. ראינו מיליוני בני אדם למרות שהיינו ביום רגיל של השבוע, לא חג ולא חופש. הורים עם ילדיהם הקטנים בתורים הארוכים או ביציאה מהאטרקציה...ואחר הצהריים, אחרי שלא מצאנו דבר לאכול, כי המסעדות מעזות לסגור את עצמן בצהריים למרות אלפי אנשים וילדים רעבים...היינו חייבים לקבל את הדין ולהסתפק בהמבורגר יבש בתוך לחמניה עוד יותר יבשה. את הקוקה קולה הוספנו כדי להרטיב אותו ולזכור שטעם החיים יכול להיות גם מתוק. ההמבורגר המגעיל הספיק בקושי לאטום את הרעב. יצאנו במצב רוח נורמלי, שפויים מאאופוריית ההתחלה ואז שמנו לב למשהו. שלושתינו ביחד. וביחד פתחנו את השיחה הבאה: אף אחד לא מחייך כאן! כולם נראים סובלים. הילדים צורחים, ההורים עצבניים, ההולכים ברחובות הפארק - עינהם מזוגגות מעודף...האזניים בטראומה אקוסטית, הרגליים כואבות רצח...אז מי נהנה כאן ומתי? התחלנו להביט באנשים שהיו איתנו בתוך האטרקציות. שם, אפשר למצוא חיוך קלוש פה ושם או צחוק פרוע כשמדובר בפעילות מפחידה. מבט נוסף הבהיר לנו שהחיוך הקלוש מלווה בדרך כלל באנחת רווחה על שסוף סוף יושבים בפנים ולא עומדים יותר בתור. בשעות קבועות נעמדים כולם דום מול תהלוכת דיסני שנראית עליזה וצבעונית אך רק מרחוק. מקרוב אתה רואה את פני הנערים והנערות הרוקדים - מלאים באיפור כבד, פרצופים קפואים, תנועות קבועות מראש...שמחה צבועה. בלוף. ורעש ורעש כמובן.
בטוחה שכבר הבנתם. לא נשארנו לעוד יום נוסף. ההפך...נאזרנו בעוד טיפה סבלנות שנצרכה כדי לעבור את הפאשיזם של עובדי רכבות הדיסני ובשמחה אדירה נכנסנו לאוטו האדום שהחזיר אותנו לפלנטשיין לאחר 5 שעות...
מסקנות? דיסני וורלד זה לא וולט דיסני ולא סרטי דיסני. זה כסף דיסני, אמריקניזציה לא מוצלחת של חלום מקסים. חבל. לא מומלץ. חבל להרוס את חלומות הנעורים שלנו. |