איך זה להיות בתוך ענן? זה נתפס כמשהו כל כך נעים, כמו צמר גפן אוורירי...קסום. בתור ילדה חולמנית במקצת אני חושבת שזה היה החלק המסקרן ביותר והמרגש ביותר כשטסתי לראשונה לחו"ל. איך זה יהיה בתוך ענן?! מה רואים? אבל לא מרגישים...המטוס חלף לו בתוך הערפל אבל לא יכולתי לשלוח יד ולגעת.
מתי שוב התבוננתי ממש בעניין בעננים? כנראה שיחד עם הילדים. המשחקים האלו של "תראה איזה צורה יש לענן הזה..." כשהתחלתי עם הרחיפה הסתכלתי על התפתחות העננים. על התנועה שלהם. כיצד הם גדלים, מתנפחים להם וגם כמובן השתעשעתי במחשבה שאגיע אליהם.
יום רביעי בלילה. חשבתי שהפעם אתאפק ולא אקח שוב יום חופש כדי לנסוע לרחף. אז חשבתי, אז מה? שיניתי את דעתי! באותו יום רביעי אחרי העבודה עברתי ברכס בנתניה. חשבתי לעשות סיבוב קצר, להירגע מול הים. הנפתי גרוע את המצנח. א' בא לעזרתי. לא היה לי פשוט גם לנחות. אוף! מה יהיה? רק באוויר היה נחמד, אבל רק נחמד. אחרי כמה דקות הרגשתי שמיציתי. ניסיתי להוריד גובה לפני הנחיתה וסתם לשם שעשוע קיפלתי את קצוות המצנח וטסתי עם היגוי גוף. זה כבר לא ממלא אותי. זה לא זה! כאן התחיל שוב לכרסם בי הספק. אולי בכל זאת לנסוע לתבור? רק בשעה 22:00 החלטתי שאני רוצה בכל זאת חופש. סימסתי לבוסית...דיברנו. קיבלתי אישור "רק תשמרי על עצמך!" וזהו. התחיל הסוף שבוע. נסיעה ביום חמישי זה אומר שיום שישי בבוקר פנוי ללימודי אופנוע :) זה אומר שיהיה לי כוח לסוף שבוע באוהל עם הילדים...בקיצור, הכל מסתדר.
מקשיבים לתחזית "הרוח תתגבר מוקדם"...ולא עוצרים בדרך. לא קפה. לא תדלוק. לא פיפי מסורתי! כלום! ישירות לעמדה. כולם שם כבר מוכנים ויוצאים אחד אחד.יתחזק מדיי? לא יתחזק? לא הולך לי!!! לא מסתדר לי כלום עם ההנפה. מיתר חותך אותי בצוואר ומשאיר צריבה מכוערת. נפילה על הירך, כתמים כואבים ונפוחים. "חייל, אתה יכול לעזור לי רגע?" שלוק מהמים. חייבת להירגע. עוד ניסיון ומשב מערבולתי מסבך לי שוב את היציאה. ברוך השם ורק בזכותו יצאתי סוף סוף אל האויר. צ'יק צ'ק מטפסת למעלה ויוצאת מההר. התיק המוזר המוכנה קוקפיט, הסתובב לו ולא שמעתי את הקשר ולוואריו התאמצתי מאוד להקשיב כי לא רציתי לעזוב ידיים מהברקסים.
היו עננים בדרך והם משכו אותי למעלה. הם היו יחסית נמוכים. השתעשעתי ברעיון של להיכנס לתוך ענן כזה. הסתכלתי קדימה ודרומה. ראיתי מצנח לפניי נמוך מאוד. לא מפריע. העננים משכו אותי דרומה ואני רוצה לטוס מזרחה. האם לוותר? נפרדתי מהתרמיקה והתחלתי לאבד גובה. נו טוב, אז נשתמש בענן. שוב מבט סביב, ויאלה. הרגשתי שאני ממש לבדי. משיכה של הענן לצד ימין שלי ותוך מספר סיבובים הגיע הערפל...קרירות נעימה ואז גם פחד. לעזאזל! אני לא רואה כלום! "מפגרת! איך תדעי לאן לטוס? אם יבוא פתאום מישהו?" אז צעקתי. ליתר ביטחון..."הייי היי!" מערכת האצה כדי לחצות כבר את הענן הזה. יצאתי מהענן בתחושה מעורבת. מצד אחד "מ ג נ י ב!" הייתי בענן!!! מצד שני, פחד! לא ראיתי כלום! מבט קדימה הראה לי שורה של עננים. אוי ואבוי לי. חייבת לברוח מפניהם. באותו הרגע קיבלתי החלטה שהקרוס הזה כבר לא מעניין אותי. אני לעננים לא נכנסת. אגיע לאן שאגיע בגלייד. חתכתי שמאלה (צפונה), מערכת האצה והלאה... עם כל זה "שהפסקתי לעבוד" למעשה...לא ניסיתי לתפוס שוב גובה בדרך, ראיתי שאני מגיעה שוב לכנרת בקלילות. החלטתי שאין טעם לנחות באיזה חור נידח שבו אני עלולה להיתקע בלי תחבורה ובלי מקום כדי לשבור בו את רעבוני. החלטתי לנחות בצמח. כדי לאבד גובה בצורה נעימה, עשיתי סיבוב ורחיפתי מעל הכנרת. זה קצת הזכיר לי את החזרה מאילת בטיסה...הסיבוב מעל הים לפני הנחיתה בשדה דב.
Ops I did it again…
אז שוב הגעתי לכנרת. שבוע אחרי שבוע. איך אמר א'? יש המשכיות... הרגשתי יותר כמו מתן אישור שאני יכולה. אולי השמים הסתדרו לי טוב. אולי. כבר בערך בשעה 12:00 בנחיתה ומכאן והלאה מחשבות מתרוצצות על איך אני מגיעה בחזרה למכונית הממתינה לי בתבור. לא רוצה להיות תלויה באיש....קדימה...להסתדר לבד. אוטובוס עד לאלומות. טרמפ חלומי עד לשיבלי. עזרה מחברה שסידרה לי שמרחף אחר יוריד את המוכנית שלי לשיבלי וזהו. האוטו אצלי ועכשיו הזמן לשמוע מי מהמרחפים עדיין לא מסודר. בסוף נפגשים כולם לאכול שמחים ומרוצים. הייתי בענן ואני לא בעננים. השמים אמרו לי "טוב ניסינו! נתנו לך משהו חדש..." תודה! |