כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    המדורה של יוסף

    120 תגובות   יום שבת, 4/6/11, 22:33

    המדורה של יוסף.


    עם החזרה מחופשת הפסח, כמו בכל שנה, הפכה העיר לקן נמלים רוחש. מסיום הלימודים, ועד חשיכה, יצאו מאות ילדים מצוידים בעגלות קניות, בפטישים ובמסורים. סוחבים  ומעבירים  עצים וקרשים. מפה לשם ומשם לפה. חדרו לאתרי בנייה, חיפשו, ליקטו, פילחו ונשרטו.  ככה, שלושים ושלושה ימים מסוף פסח ועד ל"ג בעומר.


    "די כבר, עם העצים האלו, יש לכם מספיק. זו כמות שתספיק גם לל"ג בעומר בעוד שנתיים". התעצבן אבא של יוסף. כיתה ד' 1 אחסנה את מרבית העצים בגינה בבית  של יוסף.

    "אתה לא מבין, חייבים לאסוף עוד הרבה, אנחנו מתכננים להישאר ערים כל הלילה". ענו לו הילדים.

    "השתגעתם לגמרי, הגזמתם יש לכם מספיק, ויש עוד יותר משבוע עד המדורות".

    "בסדר, לא נביא עוד עצים". ענו ודהרו עם העגלה לסיבוב נוסף.

    "בחושך אתה חוזר, ותעשה לי טובה, תענה לטלפון. בעיקר אם אימא מתקשרת".

    "אל תדאג". צעק יוסף ונעלם עם החברים בעקבות העגלה.


    בקצה השכונה ליד הגבעה עמד שלד בניין בן שמונה קומות. 

    שלד הבניין הוקף בגדר של פח לבן ובשלטי אזהרה. ילדי השכונה נתנו בו עינם, עוד לפני חג פסח.

    ממדרון הגבעה הסמוכה ניתן היה לראות, את שלל הקרשים שבבניין. אחמד השומר לא נראה.  חיש מהר הסתננו הילדים דרך שקע, שנחפר והורחב מתחת לגדר.

    בתחומי הבניין מצאו שפע של  לוחות ארוכים וצרים, קרשי תמיכה עבים, משטחי העמסה הקרויים "רפסודות" בלשון הילדים, וגם המון גזרי עץ שמאד נוחים ל"סחיבה". אופיר דן ויוסף, השליכו את הקרשים שמצאו החוצה מעל הגדר, שם המתינו להם חבריהם.


    "אחמד בא, כולם לברוח , אחמד בא" צרחו הילדים.

    אחמד השומר הפתיע אותם בכל פעם שניסו להיכנס לבניין. היה לו מקל גדול ומאיים, ובכל פעם שהתקרבו לאזור, רדף אחריהם בקללות ובגידופים.

    יוסף, שהיה עסוק בחילוץ קרש עבה וארוך מערימת עצי הבניין, ניתר לאחור ומעד לתוך בור קטן. אופיר ודן חלפו על פניו, שועטים נדחקים החוצה, מתחת לגדר.

    ניסה לקום על רגליו כדי לרוץ,  אך כאב חד בכף רגלו השמאלית  הפיל אותו בחזרה לאדמה. עצם עיניו בכוח ונשך שפתיו במאמץ לא לצעוק. ראשו הסתחרר והבזקים אדומים ריצדו נצנצו מבעד למסך עיניו העצומות.


     

    "ילד? מה אתה לעשות פה?" שאל קול צרוד ועבה במבטא רוסי כבד.

    פתח עיניו, אך לא ראה דבר מבעד לדמעות שהציפו אותן.

    "יופטפיומאט!, אתה לא מזיז רגל, נתקע לך מסמר גדול גדול".

    יוסף מחה את דמעותיו והתבונן ברגל המרותקת לקרש הארוך הצמוד  לכף רגלו. מסמר "עשר" ענקי, חדר עמוק לכף רגלו השמאלית. קצהו המחודד הזדקר מצידה העליון של הנעל.


    "אוי, כואב נורא" ייבב יוסף.

    "איפה חברים שלך? ברחו, ככה להשאיר אותך פה? זה לא חברים, זה. תסתכל למעלה" .

    "מה? מה אתה רוצה ממני?".  שאל את האיש הגבוה והצנום שגחן מעליו.

    "אני רוצה אתה מסתכל על מנוף למעלה, איפה שפיץ שלו".

    "כואב לי".

    "בגלל כואב, אתה מסתכל גבוה למעלה ".

    רועד ומתייפח, שכב יוסף על גבו. לרגע, נדמה לו כי המנוף הגדול, שהתנוסס במרכז אתר הבניה נוטה ליפול.

    "אלו העננים שזזים והמנוף בעצם לא נע". חשב לעצמו.

    הכאב החד פרץ מכף רגלו, שטף את כל גופו והתנפץ  בראשו, בהבזקים האדומים.

    עיניו התגלגלו לאחור והכרתו אבדה בכאב הנורא כשהמסמר נשלף ורגלו שוחררה.

    "ילד? מה קוראים אותך ילד? תשתה קצת מים קרים מבקבוק".

    "קוראים לי יוסף, יוסף רבין. כואב לי נורא". מלמל הילד שהתעורר מהתזת טיפות המים על פניו.


    "יוסף? זה שם שלך?"

    "כן יוסף, בגלל שאבא שלי התעקש, ככה קראו לסבא שלו. אני לא מכיר אף ילד בגיל שלי שקוראים לו יוסף, זה שם של פעם."

    "אתה כמו יוסף ילד שלי, אני סאשה".

    "סאשה? כואב לי נורא, איפה אחמד?"

    "אחמד, לא פה. תשתה ילד. אתה צריך קורא לאבא או לאימא, לקחת לבית חולים. חור גדול ברגל. לא הולך לבד".


    "אין לי טלפון, נשאר בבית".

    "איפה חברים שלך ? אולי הם הולכים לבית,  קוראים את אימא או אבא?".

    "לא יודע, בטח ברחו, הם פוחדים מאחמד. אני גר פה קרוב, בקצה הרחוב".

    "איפה עגלה של עצים שלכם?". שאל סאשה השומר.

    סאשה הרים את יוסף הילד בזהירות,  ונשא אותו אל הרחוב, שם ניצבה עגלת הסופר שהשאירו הילדים במנוסתם. הניח אותו בזהירות בתוך העגלה והחל לדחוף אותה במעלה הרחוב.


    דמעות של כאב ובושה החניקו את גרונו של הילד.

    "הא פונלה, הפ הפ הפ! הא פונלה הפ הפ הפ!" המהם סאשה.

    "פונלה, פונלה, הפ הפ הפ!" השלים הילד.


    "הא פונלה הפ הפ הפ!"

    "פונלה פונלה הפ הפ הפ!" ייבב הילד.

    "מכיר שיר כזה?" נדהם סאשה.

    "סתם שיר מטופש שאבא שלי היה שר לי לפני השינה כשהייתי קטן".

    "גם אני שר ככה ליוסף שלי, לפני הולך לישון. גם כן מתי כואב לו".

    "הנה, הגענו לבית שלי, זה השער החום. תצלצל באינטרקום, אבא צריך להיות בבית".

    ==

     

    במוצאי שבת, נסעו יוסף ואביו לקצה השכונה. יצאו מהרכב ונגשו לשלד הבניין המגודר. יוסף נתמך בקביים ואביו החזיק שקית ובה בקבוק שתייה.  

    "סאשה!, סאאאשה ! סאאאאשה!!" צעקו ביחד יוסף ואביו.

    "מי זה שם? מה אתם רוצים? עוד הפעם רוצים  לקחת עצים. יופטפיומאט! אתם והמדורות שלכם".  

    "סאשה רבינוב". צעק אבא של יוסף .

    סאשה טיפס על סולם, שהיה שעון על גדר הבניין. ראשו גדול ועגול, בלוריתו שחורה מסורקת לאחור, הציץ החוצה מעליה.

    "ילד יוסף? דא? אה, רגע" נעלם ופתח את שער אתר הבנייה.

    "שלום לך! שמי דן. אני אבא של יוסף. רצינו לבוא לומר לך תודה". הושיט ידו ללחיצה חזקה.


    ידו המושטת פגשה לחיצה חזקה ומועכת לא פחות משלו.

    "לא צריך, בסדר, אני רק שומר פה, ילדים רצים הרבה מסוכן פה". מלמל סאשה.

    "מה אתה מדבר? אתה הצלת את יוסף הילד שלי. חיפשתי אותך פה, כבר לפני יומיים. אמרו שרק בשבת תהייה פה. אני לא יודע איך להודות לך. באמת כל הכבוד".

    "תודה, תודה. באמת לא צריך. אני רק פה שומר. אתה אומר ליוסף שלך ולילדים, לא נכנסים פה. הרבה קרשים ומסמרים. מסוכן. אם רוצים אני מכין להם עצים , שיבואו לקחת בערב".


    "שטויות העצים. הם כבר לא יבואו לפה. סאשה רבינוב? ככה אמרו לי שקוראים לך במשרד המכירות. הנה זה בשבילך.  רק משהו קטן להגיד תודה". הושיט את השקית שבידו.

    "מה?, תודה לא צריך. באמת".

    "קודם תפתח אחר כך תחליט אם צריך או לא".

    "בקבוק שיבס ? זה מאד יקר. לא צריך". נבוך סאשה.

    "צריך ועוד איך. הרבה זמן בארץ?"

    "עלינו לפני חצי שנה, אני אישה וילד שלי" .

    "יפה, איך בארץ? מסתדר".

    "לא קל, גרים במרכז קליטה ולומדים באולפן. לפעמים עובד שומר בניין בשבתות ובלילה קצת קצת".

    "הנה כרטיס עם הטלפון שלי. דן רבין. אם תזדקק לעזרה, רק תגיד".

    "תודה, לא צריך באמת. אולי, יש לי שאלה אם זה לא בעייה גדולה". ניצתו עיניו של סאשה.

    "בטח, תשאל חופשי, אל תתבייש".

    "החג הזה ל"ג בעומר? מדורות? רציתי ללכת עם בן שלי למדורה. לראות מה זה".

    "נהדר, בערב החג, מחרתיים. תבואו בשבע אלינו לבית. אתה זוכר איפה זה? תצטרפו אלינו למדורה של הכיתה של יוסף. אנחנו ההורים יושבים איתם עד אחת עשרה בלילה. אל תדאג, אתה לא צריך להביא כלום, זה בסדר".

    "זה בסדר? בטוח?" שאל סאשה.

    "לכבוד יהיה לי, תבואו לבושים חם. יהיה קצת קר, אפילו שיש מדורות".

     

    ==

     

    בערב ל"ג בעומר הגיעו סאשה ובנו. לבית הרחב והמטופח של משפחת רבין.

    נקשו בדלת נבוכים מעט.

    "תיכנסו , תיכנסו" צהל דן, ידו מועכת ונמעכת בידו של סאשה.

    "איך קוראים לך ?" פנה דן לבנו של סאשה.

    "יוסף" השיב הילד.

    "יוסף ? מעניין  תכיר, הנה יוסף, הבן שלי, אתם נראים באותו גיל ממש".

    "גם נראים דומים. אותו היוסף" הוסיף סאשה.

    "בואו תשבו פה. תשתו משהו? יש קצת זמן עד למדורה". הציע דן.

    סאשה דן והילדים ישבו בסלון הפונה לגינה, שתו לימונדה קרה .

    "איפה פה שירותים? יוסף שלי צריך, לפני הולכים למדורה" שאל סאשה.

    "במסדרון. בוא, אני אראה לך. ותראה גם את החדר שלי" התנדב יוסף, ודילג למסדרון על רגלו הלא חבושה.

    לאחר רגע נשמעה קריאה מהמסדרון.

    "זה הסבא יוסף".

     

    "נכון מאד, כל תמונות המשפחה, תלויות על הקיר במסדרון. גם הסבא שלי יוסף. איך ידעת?".  תמה דן .

    "בוא ותראה, זה הסבא יוסף בתמונה על הקיר". צעק יוסף הקטן. בנו של סאשה.


    סאשה ודן הצטופפו במסדרון והתבוננו בתמונה ישנה בצבע שחור לבן, שהוגדלה ומוסגרה ונתלתה במסדרון יחד עם תמונות משפחת רבין.

    מהתמונה, ניבט גבר צעיר וגבוה, בלוריתו שחורה ומסורקת לאחור, מצחו גבוה, ראשו עגול וגדול.


    בידיו החזיק שני פעוטים, שהתבוננו למצלמה בהבעת פנים רצינית.

    "זה סבא שלי יוסף, קצין בצבא הרוסי שנהרג במלחמה". נדהם סאשה. ילד שלי יוסף על השם שלו.



    "הילד שיושב ביד ימין, הוא האבא שלי. אברהם.  הוא עלה לארץ עם ילדי טהרן.  ביד שמאל הוא מחזיק את דב האח הקטן , שנעלם יחד עם סבתא שלי. כנראה שגם הם מתו במלחמה. התמונה הזו היא התיעוד  האחרון למשפחת רבין". הסביר דן.


    "הנה, תראה". סאשה שלף מארנקו תמונה קטנה וישנה, זהה לתמונה שעל הקיר.

    "דב, האח הקטן, זה האבא שלי. אז אנחנו?".

    "בני דודים! הנכדים של יוסף רבין". השיב  דן בהתרגשות.

    דן וסאשה השתתקו לרגע, הסתכלו  זה על זה, ונדהמו לגלות את הדמיון הרב שביניהם.


    בבת אחת פרשו ידיהם לחיבוק ארוך ומפרק עצמות.

    "בואו כבר, נלך למדורה. שלא ידליקו בלעדינו". האיצו בהם היוספים הקטנים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (120)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/9/17 07:29:

       כתיבה נפלאה ומעניינת.

       נהניתי לקרוא,

       יישר כוח!

       שנה טובה ויצירתית.

       בברכה


       אהובה

      יופי של גלגול!!
        1/6/15 02:48:

      פעם שנייה שאני קוראת את הסיפור הזה,

      יופי של סיפור קצר בניחוח ישראלי!! 

        7/4/12 22:41:
      כשנופלים תמיד צריך שיהיה מישהו שיושיט יד .ותראה לאן זה התגלגל יפה מאוד....:}
        1/9/11 14:19:

      צטט: מירי מרחוק 2011-06-12 18:39:51

      נהדר ומפתיע כמו תמיד בסיפרורים שלך. מתי יוצא הספר?? כבר שאלתי כמה פעםמים... דש חם מרחוק מירי
      עוד כמה סיפורים וזה יקרה.. :) 

       

        18/6/11 13:12:

      צטט: מציירת 2011-06-18 12:58:35

      קודם כל אתה כותב נהדר. ושנית, הלוואי ובאמת כך היה העולם מתארגן. הלוואי וכל מה שהיה צריך לקרות היה קורה. ואולי, זה באמת כך?

      אולי...האדם יכול רק לתכנן....והאלוהים...מתגלגל מצחוק..!

       

        18/6/11 12:58:
      קודם כל אתה כותב נהדר. ושנית, הלוואי ובאמת כך היה העולם מתארגן. הלוואי וכל מה שהיה צריך לקרות היה קורה. ואולי, זה באמת כך?
        17/6/11 08:11:
      אהבתי את כתיבתך ואת תחושת העולם הקטן שהסיפור מעביר.
        12/6/11 18:39:
      נהדר ומפתיע כמו תמיד בסיפרורים שלך. מתי יוצא הספר?? כבר שאלתי כמה פעםמים... דש חם מרחוק מירי
        10/6/11 21:47:
      יפה:)
        10/6/11 07:29:
      יפה יפה - נהנתי
        10/6/11 04:53:
      מקסים אתה כותב.
        10/6/11 02:12:
      *** יפה:)
        10/6/11 02:01:
      סליחה אך אזלו לי................גיט שבת' אתה כותב יפה. כל הכבוד לך.

       


      שבתי...* 


       

        9/6/11 22:05:
      מחמם את הלב :~))
        9/6/11 21:59:
      יופי של סיפור, סוף מפתיע, קצב מרתק, יפה, מאוד יפה.
        9/6/11 21:57:
      נהדר... סיגל
        9/6/11 17:34:
      כהרגלך, אחאב, הסוף מפתיע ולא צפוי, והדרך אליו מרתקת.
        8/6/11 23:46:
      הזכרת לי את מספר הסיפורים עליו השלום, יוסי בנאי. דמיתי שומעת את קולו מקריא. סיפור הווי ארצישראלי, עם ההכנות להילולת ל"ג בעומר ותוספת קטנה ספק מציאותית ספק הזויה. נהנתי לקרוא. לילה טוב }{
        8/6/11 23:36:

      מקסים

      אוהב מאד לקרוא את סיפורך שאפו

      וחג שמח

      סוקראטס

        8/6/11 22:05:
      והרב אברהם בכר היה אומר: איפה שיש גחלים לא מאוחר להדליק אש גדולה.
        8/6/11 19:32:

      כתבת נפלא.

      מרגש ומרתק.

      ערב טוב ומחויך....נשיקה

      ''

      קבל כוכב עכשיו...חיוך

        8/6/11 10:59:

      סיפור פתלתל, כתוב היטב,

      הזוי ומציאותי, ונקרא בנשימה אחת.

      תודה רבה.

      חג שמח.

        8/6/11 10:51:
      יפה :)
        8/6/11 08:07:
      יפה מאוד ומרגש.. נהדר כתבת....חג שמח.
        8/6/11 00:21:
      מרגש... כתוב נפלא, כהרגלך - תודה וחג שמח
        7/6/11 23:22:
      תודה על האפשרות לקרוא עוד סיפור נפלא מפרי עטך. חג שמח. *
        7/6/11 14:28:
      תודה על סיפור נפלא כהרגלך!
      יופי של סיפור, אופטימי, רגיש, נהניתי. חג שמח!
        7/6/11 01:30:

      צטט: דן ספרי 2011-06-05 00:39:14

      הסיפור קריא ומרתק כמו סיפורים אחרים שלך. הפריע לי רק דבר אחד: השם "יוסף" שיש לו חשיבות רבה בסיפור נשמע לי פשוט "לא טבעי". זה שהוא יצא מהאופנה כבר לפני שנים רבות וניתן רק אצל דתיים - מכך עוד אפשר להתעלם. אבל כמו שכולנו יודעים כל "היוספים" שהיכרנו כשהיינו ילדים (והיכרנו רבים כמובן) הפכו מיידית ל"יוסי" ל"יוסקה" לעתים נדירות ל"יוסלה" ואולי עוד כינויים... הייתי פשוט מציע לך לשנות את כותרת הסיפור ל"המדורה של יוסי"... (נזכרתי עכשיו פתאום בסיפרו של פוצ'ו "חבורה שכזו" שגם בו השם הזה תופס בו מקום של כבוד בשלל כינוייו...) על כל פנים הסיפור כאמור מאוד קריא וגם הפואנטה שלו מעוררת עניין.

       

       

      לי לא הפריע השם יוסף. ואת חבורה שכזו (יוסיניו) ראיתי רק פעם ביום העצמאות, ושמה מציגים את יוסי בנאי בתור פרענק שאימא שלו היסטרית בפאניקה בגלל שהוא הלך לפלמ"ח וקוראת לו יוסף. לא חראם? 

      הסיפור שלך מר אחאב מאוד ריגש אותי, ועכשיו אני מבין שלילדי טהרן אין קשר עם משה קצב.

      כל הכבוד.

        7/6/11 00:12:
      סוחף, מרגש, מרתק וכתוב מקסים !
        6/6/11 23:12:
      חג שמח .. (: תודה על הסיפור ...
        6/6/11 22:39:
      חג שמח :-)
        6/6/11 22:21:
      מקסים!!! שרי
        6/6/11 21:12:
      כמו תמיד, מרתק עם סוף טוב...
        6/6/11 16:23:
      אחאב, סיפור נפלא ומרגש.
        6/6/11 10:32:
      * סיפור חמוד לאללה, מחמם את הלב כשסיפור מסתיים ככה :-)
        6/6/11 10:12:
      יופי שחזרת לספר סיפורים. כמו תמיד, סיפור מהחיים, מרגש ומפתיע
        6/6/11 09:56:
      הכל בגלל מסמר "קטן"... ועכשיו יואילו הגולשים לבדוק מיהם "ילדי טהרן".
        6/6/11 09:45:
      מדליק. כמו שאומרים אצלכם.
        6/6/11 09:00:
      הבן שלי לפני לג בעומר אסף עצים לשבעה ימים של מדורות ככה שמאוד התחבר לי הסיפור חג שמח לך
        6/6/11 07:50:
      סוף מפתיע לסיפור יפה ומרגש.
        6/6/11 06:58:

      למקרא התאור של המסמר שחודר לרגל, נשבעת לך שכמעט התעלפתי... (-: יכולת תאורית מצויינת לך.

      ותמיד אפשר לסמוך עליך שתביא עילנו איזה פואנטה שווה. ((-:

      תודה לך אחאב

        6/6/11 04:41:
      *
        6/6/11 01:47:
      התרגשתייייי מאוד תמיד אני מרותקת לכתיבה שלך אבל דברים כאלו יכולים להתרחש בעולמינו כתבת נפלא ביותר
        5/6/11 23:55:
      אם היית לידי הייתי שולחת אליך ידיים שוברות עצמות. של חיבוק חיבוקי.
        5/6/11 23:16:
      מה שמיוחד בסיפוריך, אחאב, זה שהם מרתקים ונקראים בנשימה עצורה, מתוך רצון להגיע לסיום המפתיע, כהרגלך...
        5/6/11 21:14:
      וואאאווו.... סיפור מאוד מרגש.כתוב נהדר.סוחף ומרתק מאוד.
        5/6/11 21:09:
      חנקת אותי.
        5/6/11 20:33:
      כתיבה קולחת ומעניינת.חג שמח
        5/6/11 20:08:

      ברור שחזרתי

      ואף כיכבתי.....

        5/6/11 19:45:
      קראתי בנשימה אחת,סוחף ,מרתק ומצמרר הסיפור...כתיבה נפלאה :)
        5/6/11 19:21:
      סיפור מרתק כתיבה מושכת קולחת וזורמת אהבתי. חוק 24 עוד אשוב כמובן:)))))))
        5/6/11 19:16:
      מחמם ומשמח לב :)
        5/6/11 19:12:
      קראתי בנשימה אחת, תודה.
      ריתקת אותי למסך במילותיך
        5/6/11 18:41:

      WOW איזו התפתחות מרגשת

      אחאב חברי היקר נשיקה

      סיפור מצויין וכתיבתך קולחת, מעניינת ומרגשת

      תודה, אחאב עונג הוא לי לקרוא אותך

       

      * כוכב אהבה ממני

      שבוע טוב

      חיה

      ''

        5/6/11 18:38:
      איזה סיפור מקסים ואיזה עולם קטן.
        5/6/11 18:21:
      הדלקת אותי אחאב, יפה מאוד.*
        5/6/11 17:44:

      אחלה.

       

      ממש המדור למציאת קרובים עשית לנו פה.

       

        5/6/11 17:32:
      המשאית עם הכוכבים הגיעה, ואני חזרתי וכיכבתי.
        5/6/11 16:41:
      יו...סיפורים האלה תמיד מרגשים.. מוחאת כף ומוחה דמעה ..
        5/6/11 16:39:

      סיפוריך תמיד מרגשים אותי עד דמעות.
      הפואנטה ... עם ישראל חי. !!!!
      כולנו ערבים זה לזה. איזה יופי. קראתי בנשימה אחת .
      לקוח מהחיים האמיתיים בארץ המיוחדת שלנו. .

        5/6/11 16:33:

      אוףףף אתה

      והסיפורים המקסימים שלך

      אין לי כוכבים

      אבל אחזור

        5/6/11 16:15:
      היה או לא היה
      באמת חם.. חם בלב.. תודה יקירי
      יופי של סיפור. חג שבועות שמח. (:
        5/6/11 14:20:
      חם...חם בלב.....:-) יש לך כשרון לרגש אנשים.....
        5/6/11 14:00:
      התגעגעתילסיפורייך מה עוד שהסיפור הזה החזיר אותי בזמן. סיפור יפה. אהבתי. *
      שבתי. הארתי. שבוע טוב
        5/6/11 13:22:
      הזכיר לי את ילדותי כשהיינו אוספים קרשים - כאילו אנחנו הולכים להדליק את המדינה כולה....((: כתוב יפה מאוד.
        5/6/11 13:04:

      מתאים לסידרת אבודים..

        5/6/11 11:43:
      כתוב מקסים! כוכב ממני :) *
        5/6/11 10:55:
      אחאב מספר הסיפורים איזה יופי של סיפור - נ ה ד ר יופי של כתיבה - כמו תמיד חג שבועות שמח
        5/6/11 10:40:
      רק בארץ קטנה כמו שלנו סיפור כזה אכן יכול להתרחש במציאות. כתוב מקצועי לחלוטין!
      אין לי כוכב להבעיר את שמחת הפגישה של המשפחה המתאחדת ... ואני הייתי קוראת לפוסט -הכל בגלל מסמר - כדבר השיר הידוע. תודה. עוד אשוב, (אם לא אשכח).
        5/6/11 09:16:
      סיפר קסום. כתוב כל כך יפה וברור. לכאורה סיפור על "גניבות" עצים למדורת לג בעומר, וסיומו במציאת בן משפחה!
        5/6/11 09:15:
      כמו תמיד... זנהדר....
        5/6/11 09:02:
      איזו התרגשות, הצטמררתי.....מבוסס על מקרה אמיתי? :-)
        5/6/11 08:51:
      כהרגלך, נהדר
        5/6/11 08:32:
      ניסים.....כתוב יפה!
        5/6/11 08:30:
      נורא מרגש..
        5/6/11 07:43:
      אתה יודע לספר סיפור בצורה הכי מענינת שיכולה להיות
        5/6/11 07:39:
      קראתי בעיון , אהבתי תודה , שבוע מחוייךֱ
        5/6/11 06:55:
      אחאב יקר איזה סיפור מקסים. המציאות עולה על כל דמיון ואצלינו בארץ, החיבורים האלה בין אנשים מדהימים. אתה כותב מקסים, סוחף, מרגש מאד. מחכה לסיפור הבא:) שבוע טוב.
        5/6/11 06:45:
      ממש ריגש... אפילו דמעה קטנה....
        5/6/11 02:32:
      יופי של כתיבה,,
        5/6/11 01:48:
      חמוד מאוד. קבל כוכב שיפרק לך את העצמות.
        5/6/11 00:55:
      ובדיוק כך, מתחילים שבוע חדש :) יופי של סיפור.
        5/6/11 00:45:
      אחחח כמה מרגש זה סיפור מהחיים של טוב לב ואחווה. זה מזכיר לי את כל ההמולה לקראת איסוף קרשים למדורות בכיתה ד'2 כשהייתי ילדה...
        5/6/11 00:39:
      הסיפור קריא ומרתק כמו סיפורים אחרים שלך. הפריע לי רק דבר אחד: השם "יוסף" שיש לו חשיבות רבה בסיפור נשמע לי פשוט "לא טבעי". זה שהוא יצא מהאופנה כבר לפני שנים רבות וניתן רק אצל דתיים - מכך עוד אפשר להתעלם. אבל כמו שכולנו יודעים כל "היוספים" שהיכרנו כשהיינו ילדים (והיכרנו רבים כמובן) הפכו מיידית ל"יוסי" ל"יוסקה" לעתים נדירות ל"יוסלה" ואולי עוד כינויים... הייתי פשוט מציע לך לשנות את כותרת הסיפור ל"המדורה של יוסי"... (נזכרתי עכשיו פתאום בסיפרו של פוצ'ו "חבורה שכזו" שגם בו השם הזה תופס בו מקום של כבוד בשלל כינוייו...) על כל פנים הסיפור כאמור מאוד קריא וגם הפואנטה שלו מעוררת עניין.
        5/6/11 00:32:
      או.. סוף סוף יש וויסקי :)
        5/6/11 00:31:
      סיפור על קרבה,חום ,טוב לב ואחווה. תודה
        5/6/11 00:25:
      אחאב,תודה על הסיפור המרתק שהבאת אהבתי וכיכבתי שבוע חמים ונעים צחיתוש♥
        5/6/11 00:22:
      נס ל"ג בעומר ?
        5/6/11 00:02:
      בסיפורים שלך תמיד יש סוג של ניחוח .
        4/6/11 23:58:
      נהניתי, סוף מפתיע, מסוג החיבורים הנדירים בחיים.
        4/6/11 23:40:
      יפה.....תעתועי הגורל......
        4/6/11 23:34:
      ועל זה נאמר- הכול בגלל מסמר... I have no stars to give, will come back tomorrow
        4/6/11 23:32:

      סיפור מקסים על צרוף מקרים שיכול להיות תחילתו של סיפור על אחווה משפחתית וקליטת עליה...

      יישר כוח ושבוע טוב,

      רמי

       

       

        4/6/11 23:27:
      אין ספק יש לך את זה וגם אופטימי "חסר תקנה"?
        4/6/11 23:22:
      המסמר שחיבר. תודה על סיפור יפה ומרגש.
        4/6/11 23:21:
      מרגש ומרתק. שבוע טוב
        4/6/11 23:18:

      תודה על תשומת ה''

       

      יונה שבוע  שלום ושלווה

      הספור מרתק והסוף מפתיע גם אהבתי
        4/6/11 23:10:
      סיפור טוב כתוב נפלא שבוע מבורך מאיזה
        4/6/11 23:07:
      איזה עולם קטן. סיפור מדהים כרגיל. שבוע טוב
        4/6/11 23:06:
      יפה! כל הכבוד..
        4/6/11 23:05:
      מרגש ויפה
        4/6/11 23:03:
      סיפור מצויין...אהבתי!
        4/6/11 23:00:
      כל סיפור שלך סוחף אותי...תודה לך.
        4/6/11 23:00:
      מקסים ומרגש !
        4/6/11 22:59:
      איזה סיפור מרתק. שוב נסחפתי. אתה כותב מעולה. *
        4/6/11 22:54:
      לא בכדי חיכיתי לספור. הספור שלך שופע טוב לב ואיך שלא תטגן אותו רק מוסר השכל חיובי ינבע ממנו. יופי של ספור
        4/6/11 22:54:
      מרגש. יכול להיות אמיתי.
        4/6/11 22:44:
      מקסים :)
        4/6/11 22:43:
      מעולה!
        4/6/11 22:43:
      איזה סיפור מקסים. זורם ומרתק !.

       

       

      ניפלא!!!!

       

      ***

      סורי חוק 24 

       

      הכוכב בתמונה של הזוחלים בחול... 

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין