גבולות דקים.

נהוג לחשוב שכל אדם מאוזן יודע להבחין הבחן היטב בין מציאות לדמיון ובין מה שקיים במציאות לבין מה שמתקיים רק בעולם של יצירת אמנות, אך לפעמים המציאות עצמה לא יודעת לעשות את ההבחנה הזו.

לפני ימים אחדים ישבתי על המרפסת,  וקראתי בספר של הרוקי מורקמי "יער נורבגי". זו הייתה שעת בוקר שקטה ורגועה, האופיינית לעיר מודיעין. ברגע בו הגעתי לפסקה בספר,  המתארת שתי דמויות יושבות על גג בית וצופות בשריפה ובמכוניות כיבוי אש שמגיעות למקום, החלו להישמע סירנות, ומכוניות כיבוי אש נראו חולפות בכביש שחוצה את העיר.

מוזר. אמרתי לעצמי. סנכרון כל כך מדויק. לאחר רגע חזר השקט לעיר ואני המשכתי לקרא ושכחתי מכל העניין.

בערב יצאתי עם אישי לראות את הסרט החדש של וודי אלן "חצות בפריז". לפני הסרט שמענו הרצאה על יצירתו של וודי אלן. המרצה בחרה להתמקד באופן שבו מטשטש אלן את הגבולות בין המציאות לאמנות והראתה קטעים מתוך "הרומן שלי עם אנני" ומתוך "שושנת קהיר הסגולה" .

גם בסרט החדש "חצות בפריז" הגבול בין המציאות לאמנות מוצג כגבול דק מאד. הדמויות עוברות בין מציאות אחת לשנייה באופן טבעי ומענג.

בסרט יש הרבה יופי, רומנטיקה, חכמה והומור שנון. נהנינו לצלול לתוך העולם הזה ולשכוח את עצמנו בתוכו.

לאחר שנגמר הסרט, חזרנו אל המציאות. דלתות האולם נפתחו אל רחובות מודיעין ואנחנו צעדנו אל עבר מגרש החניה. להפתעתנו מצאנו ורד ורוד עטוף בנייר צלופן מוצמד אל מגב המכונית שלנו. בתחילה חשבתי שזוהי פרסומת, אך שום פלאייר לא היה מוצמד לורד. התבוננתי סביב לבדוק אם גם לרכבים אחרים מוצמד ורד, אך על שמשות הרכבים האחרים במגרש היו רק פרסומות.

אפשר כמובן למצוא סיבות הגיוניות ומציאותיות רבות להימצאותו של הורד על השמשה. אך לי נעם לחשוב על הקריצה שקיבלנו מן היקום. קריצה שאומרת, היום אני מראה לך את הגבולות הדקים בין המציאות לדמיון, בין המציאות העניינית , למציאות של האמנות. הרי הן משקפות זו את זו ואולי הן בעצם מציאות אחת מורחבת.

כל הזכויות שמורות לאורנה גל.