ראש המועצה לביטחון לאומי ללוחמה בטרור עוזי ארד נאלץ להתפטר מתפקידו וללכת הביתה.

יותר מדי הרבה אנשים חיכו לו בפינה מדי הרבה זמן.

מהי הסיבה? קשה לדעת. ממש כמו שנאת העיתונות אל הבוס שלו בנימין נתניהו, זה יכול להיות דווקא מפני שהוא מוכשר מדי (והכל מודים שהוא מאד מוכשר) או בגלל יחסי אנוש לא תקינים, ואולי שילוב של שניהם.

אך אנו נעסוק במאמר זה לא בסיבה שכולם רצו שילך, אלא דווקא באיך הם הצליחו לעשות את זה.

נקדים ונאמר שהם לא הצליחו. ולא שהם לא ניסו. מדי שבוע היו מתפרסמות על ארד הדלפות משמיצות על יחסי האנוש שלו בתוך הלשכה ועל התפרצויות שהיו או לא היו בישיבות עבודה. עיתונאי הגון אחד (ואין רבים כאלה) התבטא בעניין באומרו "הלא כולנו מכירים עוד תריסר שיודעים להתפרץ, להשתלח ולאבד שליטה ושום דבר מזה לא דולף, כי לעיתונאים יש אינטרס לשמור עליהם. ואילו את עוזי ארד כל העיתונאים לא סבלו ולכן הדליפו על מה שמישהו אומר עליו כאמת צרופה".

אך "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". למרות ההדלפות המכוונות והמרושעות הללו, ארד המשיך בתפקידו, כי בגלל השמצות אנשים לא הולכים.

מי שגרם לעוזי ארד ללכת — זה הוא עצמו.

פליטת פה קטנה בנושא רגיש שהתפרסמה בעיתונות, הובילה לבדיקה של השב"כ לאיתור המדליף. עוזי ארד התגלה כמדליף ונאלץ להתפטר.

כמובן שלאחר מכן ניסו שונאיו הרבים לנפח את העניין כאילו מדובר בפגיעה מכוונת בביטחון המדינה, אך מהר מאד כולם ירדו מזה לאחר שגורמים מוסמכים הוכיחו, שהיתה כאן באמת פליטת פה במהלך תדריך לעיתונאי שהסיק מדבריו משהו על הבנות בין ארה"ב לישראל בנושא הגרעין.

בתכל´ס, אחרי כל מסע הרדיפה הגדול הזה, מי שגרם לארד ללכת הביתה — זה הוא עצמו.

אם היתה מערכת צילום רנטגן או סי.טי, הסורקת את התפניות במהלך חייו של אדם, מהר מאד היו מגלים את הקשר בין הדברים היוצאים מפיו לבין התפנית. לטוב ולרע.

בני אדם מדברים כל הזמן. רוב הדיבורים אינם מועילים ואינם מזיקים. אבל די בעשרה אחוז מהדיבורים ואפילו בפחות מכך, כדי להטות ולשנות את חייו, או דברים החשובים לו מאד בחייו לטוב ולרע, בעיקר לרע.

זה מתחיל בילדות ועובר כחוט השני כל החיים.

ילד פלוני מדבר על אלמוני. לאלמוני יש מעמד בכיתה. הדברים מגיעים אליו. למדורת ל"ג בעומר פלוני לא יוזמן יען כי אלמוני הוא זה שמארגן אותה.

בחור פלוני דיבר על אחד מצוות המטבח. חיקה אותו. צחק עליו. בבחינות לישיבה הגדולה הוא נתקל בקשיים. לא בבחינה אלא בקבלה. מישהו אמר עליו שהוא ליצן. המישהו הזה בטוח שהוא אומר אמת. העובדה שזה קרה בשיעור א´ לא משנה עבורו את התמונה. מישהו סיפר לו. הוא נעלב. ברגע שנקרתה לו הזדמנות. הוא אמר את "האמת" שלו.

כמו גלי תקשורת, המהלכים בחלל ואין לנו מושג לאן הם מגיעים, כך גם הדיבורים שלנו, מועברים באמצעות בני האדם. כדי להבין כמה כועס עלינו מי שאודותיו דיברנו דברי לשון הרע ורכילות, עלינו להיזכר כמה אנחנו מתעבים את מי שדיבר עלינו. בני אדם מגבשים דעה על זולתם ואם אין שום נגיעות אישית הם יפרגנו להם "הוא חכם" "הוא למדן" "הוא חברותי "הוא מסור" "הוא מענטש". ברגע שהאדם דיבר עליהם, באופן תת הכרתי תופעל אצלם נגיעות. עיניהם ייסתמו מלראות את הדברים הטובים. הכעס והכאב יובילו לקטלוגים אחרים. "הוא שנוא" "רב עם כולם" "לא יודע להסתדר עם אף אחד". זה מה שהם יאמרו. כך הם חוו את האדם באופן אישי.

הדברים הופכים לגורליים יותר ככל שבני אדם מתבגרים. בשידוכים, בעבודה, בין שכנים ובמשפחה. כמה צער נגרם לבני אדם בשל דיבור בודד. אם בוס רגיש מדי שומע על אחד מעובדיו שלעג לו או ביקר אותו בצורה חריפה, זה יהיה גורלי עבור אותו עובד שלפעמים יעברו שנים של הצרת צעדיו, פגיעה בפרנסתו וסתם התעללויות קטנות, עד שיבין שאיזה דיבור פשוט או בדיחה קטנה, גרמו לו את זה. ברוב המקרים הוא לעולם לא ידע על כך. גם אנשים שאינם נקמנים, מגבשים דעה מסויימת על מי שפגע בהם — והדעה הזו אינה טובה והיא משפיעה על היחס כלפי האיש שהתבטא.

במשפחות העניין אפילו מסובך יותר. משפחה, מעבר לקשרי הדם, היא מערכת מורכבת של קשרים אישיים, של מחויבות, של הקרבה, של איכפתיות.

דיבור מיותר אחד, חריף מדי, כזה שאין דרך חזרה ממנו, יכול לפגוע באופן חמור בלכידות המשפחתית, ואין לשער את הכאב והסבל.

הפתרון לכל אלה פשוט וקל "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב".

מי שרוצה לסור מחיים בלתי נסבלים וחפץ בחיים טובים, שינצור לשנו מרע. פשוט לא ידבר על איש סרה. על אף אחד בשום מצב, וירגיל את לשונו לומר רק דברים טובים אודות בני אדם.

אנשים שמפיצים טוב על זולתם, הטוב הזה חוזר אליהם כבומרנג. כי כשם שאדם מתמלא בכעס, בשנאה וברצון לנקמה כאשר מישהו מוציא דיבתו רעה, כך בני אדם מתמלאים בטוב ובתחושת הכרת טובה כאשר מישהו, לא חשוב מי, מדבר עליהם טובות.

בני אדם מטבעם מחלקים את העולם ל"כאלה שמפרגנים לי" ו"כאלה שלא מפרגנים". אם אתה שם, אתה נכנס לרשימת הטובים של האדם ולעיתים גם של ילדיו וגם נכדיו. אם תזדקק לעזרה, הם יהיו שם כדי לעזור ואם תהיה חלילה בצרה, הם יושיטו לך יד ובודאי אם ישאלו אודותיך, יהיו להם רק מילים טובות לומר.

וככל שאתה נמצא ביותר ויותר רשימות טובות של בני אדם, כך מתרחב מעגל האנשים שרוצים בטובתך, מתעלמים מחסרונותיך ורואים רק את הטוב בך כפי שאתה ראית את הטוב שבהם.

...וכל שצריך כדי לעבור לצד השני היא מילה לא במקום, ביקורת ארסית, פגיעה מכוונת וברגע אחד אתה נמצא ב"רשימת הרעים" של האדם וילדיו ונכדיו. הם אולי לא יחפשו להשיב לך נקמה, אבל כשתהיה חלש, הם לא יהיו עצובים ואם ישאלו אותם עליך, הם לא יאמרו טובות, כי הם לא חושבים עליך טובות. אתה מבחינתם איש שפעל רע כנגדם.

וככל שתדבר רע על בני אדם, כך תרחיב את מעגל האנשים ומשפחותיהם שרואים בך אוייב ושחושבים שלא טוב שתתקדם ותצליח.

אז מי קידם אותך או הפיל אותך? הלשון שלך, רק היא.

כנראה שהיצר לדבר סרה באחר כל כך גדול, שלעיתים יש צורך בהבאת הדגמות מהחיים כדי שהדברים יביאו להכרה ולהשרשת הידיעה שזהו עוון חמור המחייב חיזוק תמידי תוך שינון ההלכות לפרטיהן. וכפי הפסוק בתהילים שהובא מקודם, שמסביר לכל אדם מדוע טוב לו להימנע מלשון הרע: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב , נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו" (תהילים ל"ד, י"ב).