תחילה, חשקתי בו בסתר. סירבתי להודות בעובדה כי כאשר אני חולם בהקיץ אני בעצם חולם עליו. מדמיין את רגעי המגע הראשונים, את הדרך בה אטייל ברכות עם קצות האצבעות לאורכו ולרוחב. הסמקתי מרוב התרגשות. אלא שמיהרתי לבנות סביב מחשבות אלו חומות של הכחשה ומגננה. וככל שביצרתי את החשק לגעת בו כך הרצון הזה נהיה ליותר נוכח בחיי. לא התרתי לעצמי לחלוק את המשיכה הזו עם אחרים. הנחתי כי עצם הכמיהה מהווה סתירה לכל הערכים עליהם התחנכתי בבית הורי, בבית הספר ובצופים. לא הייתי חזק מספיק כדי להיות "הזר", לא הייתי אמיץ מספיק כדי לשחות נגד זרם.

ואז עברתי לתל אביב והכול השתנה. כאילו שרוח בין הערביים שעושה דרכה מן הים ומפיצה את קסמה בין רחובות העיר משרה על התושבים אווירה של רוגע וקבלה. משיחות עם מכרים חדשים הרגשתי לראשונה כי איני לבד. בברים שמחוץ למועדונים עמוסים בכל הטוב של "גוש דן" הרגשתי כי אני חלק מקהילה והרי שנאמר בכתובים "לא טוב היות האדם לבדו". במוצ"ש לח במיוחד פגשתי את אחי בביתו כשאר הוא וגיסתי יושבים בסלון, ביקשתי סיגריה שכן "יש לי משהו חשוב לספר לכם". השפלתי מבטי לרצפה, שאפתי מעט בטחון עצמי ואמרתי "אני רוצה דרכון אירופאי".

נדמה כי מאז השאיפה לדרכון זר נהייתה לנחלת הכלל. הרצון העז, שהיה מבייש את דור ההורים שהתחנך על ברכי כתביו של ז'בוטינסקי, הולך וצובר לגיטימיות. יותר ויותר אנשים "יוצאים מן הארון" וחושפים את העבודה כי הם בעלי אזרחות כפולה, כי בנוסף להיות ישראלים הם גם אמריקאיים או רומנים או סלובנים. יותר מכך, חברים רבים בתנועה הציונית מודים בגאווה כי הם עושים את הדרך מירושלים לתל אביב למחלקות הקונסולאריות בשגרירויות זרות. מעיין נשבעת אמונים לדגל האמריקאי, דניאל מאמץ בחום את בתי הקפה של העיר ציריך ואפילו מתן שואף את אוויר ההרים של באדן באדן (שעליה אמר ביל קלינטון- the place so nice they named it twice) .

רציונאליזציה, שהיא ממנגנוני ההגנה הבסיסים ביותר, מקלה על הניגודים שבאגו. "הרי שנה אחת בסיטי יוניברסיטי של לונדון עולה לתושב זר למעלה מעשרים אלף פאונד בעוד שתושב הממלכה המאוחדת (הכוונה לאיחוד האירופאי ולא לבריטניה) משלם כמה אלפים בודדים". ומי מוכן לוותר על ההזדמנות של הלימודים בחו"ל? על האפשרות לשבת בכיתה באוניברסיטת לייפציג בה הוקמה מעבדת הפסיכולוגיה הראשונה או ללמוד מזוכי פרס נובל ולא זוכי פרס ישראל. דניאל שואף ללכת בסמטאות הפתלתלות של וינה בה פירש פרויד את החלומות, מתן מקווה לשבת בגנים קסומים שהיו ההשראה לתומאס מאן וירון רוצה להתהלך בהייד פרק לצד לורדים ואצילים מן המאה ה-19. ואני? אני רוצה לשבת במקום שבו ניטשה בכה.

אחרים טוענים כי הם רוצים לחזור אל שורשיהם, לראות במו עיניהם את המקום ממנו באו וממנו ברחו. טיול שורשים של כמה שנים, ביקור ממושך במיוחד במחנות ההשמדה ואולי אפילו הניסיון לאתר קרובי משפחה שהוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

כך סבים נשלחים להתרפס אל מול המדינות מהם נסו בשנות ה-30 וה-40. דור הזקונים, שהוא גם דור המייסדים,  מתבקש לאמץ מחדש את הזהות שהשיל מעצמו בגאווה כשירד מספינות המעפילים אל מול חופי יפו. צעירים מתחילים לפשפש בארגזים ישנים בחיפוש נואש אחר תעודת לידה מלודג' או תמונה מגן הילדים בלובליאנה או אסמכתא שמעידה על הבעלות של מפעל העץ בשטטל. "אם אשכך בודפשט תשכך ימיני".

וברור שמדובר ביותר מחזרה למקורות, מדובר ביותר מן השאיפה להשכלה שהיא באמת גבוהה, הדרכון הזר הוא תעודת הביטוח האולטימטיבית. לא צריך לקרוא את האותיות הקטנות, לא צריך לוודא כי הוא כולל ספורט אתגרי ואפילו אין צורך לתאם חיסונים. "isch bin ein Berliner". כך ניתן לומר לא לחלוקת ירושלים, לא לנסיגה מן הגולן לא לוויתור על הריבונות באתרים הקדושים אך כן לחברת לופטבווה איירלינס.

האם זו פוסט ציונות? או הג'רוזלם פוסט? ממש לא.

 הקריאה "אירופה, אירופה" איננה נובעת מן האכזבה מן המדינה הציונית או מדיניות הכיבוש ואפילו לא מחלוקת הנטל הלא שוויונית. זה גם לא "שישראל קטנה עלינו", היא פשוט קצת לוחצת במותניים. וגם אם נהיה בחו"ל במלחמה הבאה, ניקח איתנו את מדי הב' ונעלה מיד על טיסת אל-על אל החזית.

זו ורוחו של "היהודי הנודד" שקוראת לנו לצאת בשנית אל הים ולגלות את העולם החדש.

ובכלל, כמו שאומרים בפולניה, עדיף שיהיה. על כל מקרה.

אילן