הנרטיב שאנו מספרים לעצמנו

לא דומה לנשיקה של ברנקוזי

או לחסד הרומי,

הוא קרוב יותר לגבול הדמדומים

לקרטלים של סוחרי סוסים,

לבני זונות פוליטיקאים

שלא עושים חשבון

ולאג"ח זבל שמוכרים לנו בנייר עיתון,

אין יום דומה לתאומו

ולא אמש לידידו המעריב היום,

הרכבת שבה אנו נוסעים

אינה רכבת הרים של הלונה פארק

או של דיסנילנד,

היא רכבת שחוצה את ישראל

לפלסטין וזכות השיבה,

לשמאל ולימין

לשוברים שתיקה ויש גבול

ולדתיים וחילוניים,

משתמטים בדרגת אומנות

וגיבורים בעלי עיטור,